הישגו של התסריטאי דיוויד הייר הוא ביכולתו לעמוד בפני הפיתוי של דיון נוסף בהיבט המוסרי והפילוסופי של השואה. במקום זאת, הוא משחזר במיומנות דרמטית את הליכי המשפט בתביעת הדיבה, שהגיש ב־96' הבריטי דיוויד אירווינג נגד הוצאת הספרים פינגווין, והחוקרת האמריקאית דבורה ליפשטדט. ההיסטוריונית האמריקאית כינתה אותו בספריה ונאומיה "מכחיש שואה", ובכך, טען, השמיצה ופגעה בקריירה שלו כחוקר של היטלר והרייך שלישי.
במקום להעמיד במרכז את עניין הכחשת השואה, בחר הייר לעסוק באישיותו של אירווינג, שעשה קריירה על חשבון ההכחשה. הוא מתמקד באסטרטגיה שבה נוקטים עורכי הדין של הנתבעת. אלה מוקיעים את אירווינג כשקרן פתולוגי, מניפולטור, שסילף במכוון עובדות קטנות כדי להוכיח שהיטלר בכלל אהב יהודים.
אנדרו סקוט מצוין בדמות הפרקליט התכליתי, השומר על קור רוח גם כשמסביבו מתחוללת סערת רגשות, העלולה להסיט אותו מהקו שבו נקט. הסערה נגרמת בגלל רייצ'ל ווייז המעולה, המאיירת את ההיסטוריונית היהודייה כאישה חמת מזג. ווייז רוצה להתעמת במשפט עם אירווינג האנטישמי ולהעלות את זעקתם של הניצולים. הייר מקדיש הרבה סצנות לתסכולים שלה, כשההגנה מסרבת להעלותה לדוכן העדים, שהרי לא השואה עומדת לדיון, אלא אמינותו של אירווינג. הבמאי מיק ג'קסון בחר לאייר את אירווינג בפנים אנושיות, מעוררות אהדה, המכסות על נשמה גזענית, החיה בפנטזיה של עצמה.
כמו הייר, שבחר לא לחפור בביוגרפיות האישיות של גיבורי הסרט, גם ג'קסון נמנע מלגרור את 'הכחשה' לנצלנות של מלודרמה. הסרט מבוים ביעילות כאילוסטרציה פורמלית, הסוקרת את שלבי תביעת הדיבה עד להחלטת השופט ב־2000. וכמו שאירווינג הכחיש כל ימיו את השואה, הוא ממשיך להכחיש את תוצאות המשפט. עד היום.
טינדר בואנו
'אנשים שהם לא אני' הוא שיקוף רנטגן של סצנת הדייטים הירודה בתל־אביב
הפסקתי לספור כמה סרטי סטודנטים ראיתי על פרידות נוגות בדירות במרכז העיר, עם אותם קירות לבנים משעממים ומוזיקה שגנבנו מסרטים טובים יותר.
'אנשים שהם לא אני', סרט גמר של סטודנטית מאוניברסיטת תל־אביב בשם הדס בן ארויה, שגדל בצדק לסרט באורך מלא, נראה על פניו כסימון וי על כל הטעויות של סרטי סטודנטים. ארויה לא רק ביימה, כתבה, הפיקה, אלא גם מככבת בסרט שהוא אקסהביציוניזם לשמו. כבר בסצנה הראשונה היא מופיעה על המסך עירומה, בוכייה, מנוזלת, מתחננת בפני האקס שיחזור אליה.
אבל מה שהיה יכול להיות מופע פאתטי למדי מצליח להפוך לאחת התגליות הכי כיפיות ומוזרות של הקולנוע הישראלי השנה. בן ארויה היא במאית וכותבת מלידה, עם יכולת מרשימה לשים על המסך את כל אותם רגעי מבוכה בדייטים ובסקס (ומי שרגישים לתצוגת מיניות בוטה על המסך, כדאי להתרחק מהסרט שמצליח להיות די אקסטרימי גם בזה). הגיבורה שלו היא צעירה שנמצאת בלופ אינסופי של דייטים, סטוצים, ומערכות יחסים לא ברורות שמהר מאוד הופכות לאובססיה.
כשזה מגיע לתיאור דינמיקת גברים־נשים, הסרט פשוט פוגע בול שוב ושוב. בן ארויה הצעירה לא בהכרח מגיעה לתובנות מאוד מעמיקות על הצורך באהבה ובאישור בעידן הטינדר. אבל כל מי שעבר בחייו פאזה של מערכות יחסים לא בריאות שרודפות אחת אחרי השנייה - ולא רק בתל־אביב - ירגיש כאילו הוא מסתכל על עצמו ברנטגן.
'אנשים' מזכיר את 'שש פעמים' האדיר, אבל פחות שיפוטי והיסטרי ממנו. עכשיו נקווה שבן ארויה יודעת לעשות סרטים מעולים גם על נושאים אחרים. בנימין טוביאס
