(שם הסרט במקור: Bleed for This)

זה הסיפור על אדם שנלחם נגד אלוהים. וניצח. על אדם שקיבל מכה גדולה מאוד מאלוהים. אבל יכל לה. אדם שרק התגרה באלהים שוב ושוב. אבל הרוח האנושית גברה על הצו האלוהי. סיפור מדהים, די בלתי אפשרי, אבל אמיתי.

זה סרט מאוד לא אחיד, ה"להילחם על זה" הזה. מצד אחד, זה סרט מבוים מדי. מצד שני, כמה מהטריקים של הבימוי עובדים בכל זאת; מצד אחד, הסרט הזה לוחץ על כפתורים בצורה מוגזמת, ואפילו מגוחכת לעיתים. מצד שני, יש כאן רגעים דרמטיים שעובדים בעזרת הבימוי, למרות הכל. יש כאן התנגשות של בימוי פשוט, סיפור פשוט על אנשים פשוטים, מול בימוי מאומץ מאוד, בימוי של זיקוקי דינור, כמו שסיפור על מלחמה של אדם מול אלהים צריך להיות. ואיפשהו, בתוך כל זה, יש סרט מרשים למדי, אבל גם לא מספיק טוב.

כי מצד אחד, כן, בן יאנגר יודע לביים. זה מתחיל בשקט. הסאונד נכנס לסרט בהדרגה. הדקות הראשונות של הסרט אינטלגנטיות ומרתקות. ואז מגיעה המניפולציה הגדולה הראשונה – הצפצוף הצורם שמשתלט על הכל. בשביל מה צריך את זה? זה באמת נחוץ? אבל ככה בן יאנגר עובד. מדגיש רגעים גם אם לא באמת צריך. בהמשך מגיעה מוסיקת רוק כדי להכניס קצת קצב ברגעים הלכאורה מתים. רק שהם לא באמת מתים. הם הרגעים השקטים יותר שלפני הסערה.

ואח"כ בקטעי האגרוף, יש רגעים שעובדים חזק מאוד, בגלל העריכה והקצב, ויש רגעים מגוחכים, בגלל הצילום והעריכה. כי יש רגעים שבהם הקריין אומר משהו כמו: "והנה ימנית עצומה של ויני", אבל אנחנו לא רואים את אותה מכה חשובה, כי העריכה התמקדה בתגובות הקהל, או המאמן, או המשפחה בבית, או האבא באולם, אבל לא במה שקרה. ומצד שני, יש רגעים שבהם העריכה מתמקדת בגיבור, ובמה שמיילס טלר נותן. והו, כמה שהוא נותן. מיילס טלר ממשיך לבסס את עצמו כאחד השחקנים המצוינים של הדור הצעיר בארה"ב. אחרי "וויפלאש" (שהופץ בישראל בהצלחה) ו"העכשיו הנפלא" (The Spectacular Now), סרט יפה שלא הופץ בארץ, הנה מגיע עוד סרט שבו טלר מציג את אישיותו העקשנית, הלא מתפשרת, ועם זאת הכל כך אנושית, פשוטה, אמינה, ונוגעת ללב. וכנגד טלר מופיע כאן אהרון אקהרט בהופעה שמשלבת סוג של דמות גדולה מהחיים ודמות ריאליסטית. אקהרט יודע למתן את דמות המאמן, להיות סמכותי כשצריך, ורך ואוהב כשצריך.

שני השחקנים האלו, בעיקר, מחזיקים את הסרט הזה בחיים, ביחד עם התסריט העקשני שמוביל את הדמות הראשית כמעט לצעוק אל אלהים כל הזמן: תן לי את כל מה שיש לך! תרביץ לי! נראה אותך! ורק אחרי שהוא מקבל את המכות, חווה את הכאב, מגיע אל הסף, רק אז הוא מחזיר חזרה, מראה לאלהים שיש בו גם כוח להילחם, ולנצח. כך זה בקרבות האגרוף עצמם, שם הוא מתחיל להרביץ רק כשהוא כבר מאוד מדמם, וכך הוא כשהוא מקבל את המכה הגדולה מכולן, מכה שכמעט משתקת אותו לכל החיים. כמעט. כי גם מהמכה הזו גיבור הסרט מבריא. בעקשנות בלתי נתפסת, הרוח האנושית מנצחת.

ויש רגעים בסרט שהבמאי בכל זאת עושה משהו נכון. מקומות שבהם חלק מהמניפולציות הכל כך שקופות שלו בכל זאת עובדות. הפאוזות המלאכותיות בסאונד בכל זאת עושות את העבודה. רגעים שבהם המוסיקה עובדת מצוין, שקטה, מגיעה מלמטה, בונה מתח סבלני שמושך אותי אל קצה הכסא, לראות מי יזכה בקרב הזה. לכאורה הקרב בין ויני לבין מתאגרף אחר. למעשה, קרב בין הגיבור האנושי לבין משהו הרבה יותר גדול וחזק ממנו. קרב שאין לו סיכוי, אבל קרב שהוא מנצח בו.

סרט לא אחיד, "להילחם על זה", אבל ברובו הוא מרשים ומרתק. כדאי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il