(שם הסרט במקור: Radin)

במהלך 6 שנות הבלוג גיליתי שסרטים שאני באמת אוהב מחלצים ממני פוסטים ארוכים, מנומקים, שמשתדלים להסביר למה אהבתי את הסרט. סרטים שאני לא אוהב מקבלים פוסטים קצרים יותר. אז הנה פוסט קצרצר על "קמצן" (ואתם מבינים מה זה אומר, כן?!):

כשדני בון ביקר בישראל, אחד הדברים שהוא אמר נגע בעיסוק הבלעדי שלו בקומדיה. הוא טען שהוא רואה בכך כמעט שליחות, ודרך הקומדיה הוא מוצא דרך לגעת בנושאים רציניים יותר, ולהביא אותם לקהל רחב.

ובכן, "קמצן", החדש של דני בון (כלומר, החדש שבו הוא משחק. הפעם הוא השאיר את מלאכת הכתיבה והבימוי לאחרים) הוא סרט שהוא כמעט בגידה בשליחות הזו. כי "קמצן" הוא אמנם קומדיה, ויש בו שתיים-שלוש סצינות מצחיקות, אבל ברובו הוא סרט כבד, רציני יותר, שמנסה אפילו, לקראת סופו, ללחוץ די בברוטליות על בלוטות הדמעות (מה שגורם לי באולם ללכת מיד לכיוון השני, ולגחך במבוכה על הסרט המסכן הזה).

במהלך הצפיה חשבתי על "לקום אתמול בבוקר", הקומדיה המאוד-מאוד מצחיקה עם ביל מארי. שם, בתוך בדיחה אחת שהופכת מטורפת יותר ויותר ככל שהסרט ממשיך, יש גם שיעור על הצורך בנתינה. על האנושיות שלנו המתגלמת בשימת לב למצוקות האחר, והענקת עזרה לאותו אחר ללא בקשת תמורה. את אותו הדבר מבקש "קמצן" לעשות, אבל בצורה הרבה יותר מגושמת.

דני בון, קומיקאי בחסד עליון, נדמה כאן בסרט כמי שהגיע לסט ללא חשק. הוא מאובן לאורך רוב הסרט, רציני מדי, עם גוף קשיח למדי, כמעט נטול חיים. כך שגם סצינות מצחיקות שכן קיימות בסרט לא באמת מגשימות את הפוטנציאל שלהן, והסצינות היותר רציניות (ומהן יש הרבה יותר מדי בסרט) גם הן חסרות חיים. התסריט הוא לא בדיוק הברקת השנה, והוא מתבסס על רעיון אחד ויחיד שלא באמת סוחט את כל הצחוקים שאפשר לסחוט, והבימוי חסר חיים של ממש.

בקיצור – -דני בון הוא קומיקאי נפלא, ואפילו בסרט החלש הזה אפשר להנות מכמה רגעים משעשעים (העיקרי שבהם הוא סצינת "הניצוץ", שכמובן לא קשורה לשום דבר), אבל בשאר הזמן, שזה רוב דקות הסרט, "קמצן" הוא סרט כבד תנועה, מעייף, חסר חיים, ודי פאטתי. דני בון הרבה יותר כשרוני מאשר ניתן לראות בסרט הזה. הלאה, נקסט, לסרט הבא.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il