אניה בוקשטיין חוזרת למסך הגדול אחרי שנים רבות של היעדרות, בתפקיד ראשי בסרטו של איתן ענר, "לב שקט מאוד". ההופעה המאופקת אך מלאת העוצמה של השחקנית האהובה אמנם לא מאפשרת לה להציג את טעמה האופנתי המשובח (שהפך אותה לחביבת מדורי הרכילות), אבל היא ללא ספק מזכירה לנו באיזה כוכבת על ברוכת כישרונות מדובר. ההופעה של בוקשטיין היא הסיבה העיקרית לצפות בסרט, דרמה ירושלמית על התנגשות בין שבטי ישראל, לצלילי פסנתר ועוגב.

נעמי (אניה בוקשטיין), פסנתרנית צעירה, מגיעה לירושלים. היא בורחת. נמלטת מתל אביב. נעמי כנראה לא קוראת חדשות, אז היא מגיעה לחפש שקט דווקא בעיר הקודש, שוכרת דירה בשיכון ישן בקרית יובל. כל מה שנעמי רוצה זה להימנע מרעש, להימנע מקונפליקטים. להתרחק מהלחצים, מהכישלונות ומהאכזבות שהשאירה בעיר האורות.

כמו בסרט פרנויה של רומן פולנסקי, נכנסת הגיבורה לדירה המוזנחת, קירותיה סדוקים והתקרה מטפטפת מים. ביקור משונה של השכנה (עירית קפלן, נפלאה כמו תמיד), הופעה של פעילה חברתית לוחמנית (רונה לי שמעון, גם היא מצוינת), שלטים בחדר המדרגות ועוד רמזים מטרידים, יוצרים מסך כבד של חרדה הסוגר על הגיבורה העדינה. משהו רע מאוד קרה כאן, ועלול לחזור על עצמו. הצילום המצוין בצבעים קרים, עיצוב פס הקול המאיים והמוסיקה הסוחפת יוצרים אווירה חורפית סמיכה ומעיקה.

נעמי נמצאת במשבר חריף ומחליטה להפסיק לנגן. אך בדירתה החדשה היא מוצאת פסנתר שהשאירה הדיירת הקודמת. וכבר בלילה הראשון שם, מתעוררת נעמי לצלילי נגינת פסנתר. מישהו פרץ לביתה כדי לנגן על הכלי הישן. הגיבורה מנסה לברוח ממוסיקה, אך נראה שהצלילים רודפים אותה. נעמי מוצאת את עצמה לומדת נגינה על עוגב מנזיר איטלקי ומלמדת לנגן על פסנתר ילד חרדי אילם. מלמדת, לומדת, נותנת, מקבלת. המוסיקה כגשר בין אנשים, תרבויות ואמונות.

אך לא כולם חושבים כך. ומבלי משים, נעמי נשאבת למלחמה קשה.

כמו גיבורת הסיפור, כך גם אנחנו חושבים שנכנסנו לסרט אחד ומגלים שאנו בסרט אחר לגמרי.

השילוב המפתיע הנוצר בסרט בין דרמה פסיכולוגית – מוסיקאלית לבין מותחן פוליטי גורם לסרט להרגיש לא אחיד, יוצר תחושה של תפסת מרובה לא תפסת. נדמה שכל קווי העלילה המסקרנים לא פותחו עד הסוף. המלחמה הדתית שפורצת, מסעה הנפשי של נעמי והיחסים המרתקים בין הדמויות השונות – הכול מרגיש לא מספיק אפוי ומתוזמר בצורה גסה מדי אל עבר הסיום. סוף הסרט, בו כל קווי העלילה וכל הסימבוליקה מתנקזים לקתרזיס בצורה מעט מאולצת. נדמה ש"לב שקט מאוד" יכל להיות מורכב ומעמיק יותר.

עם זאת, מדובר בסרט ראוי ששווה לראות. הרבה בזכות המשחק המשובח והמוסיקה הנפלאה המקבלת בסרט מקום מרכזי. החורף שנעמי מבלה בירושלים סוחף את הצופה לאורך כל אורכו. השלד הרגשי של הסרט חזק ויציב, מצליח להגיע לשיאים מרשימים מבלי לזייף. והדרמה החברתית? האמת שקל לזלזל בדרך שבה בחר היוצר לפתור את התסבוכת, אך בעיני יש משהו מרענן באמונה של הסרט בבני אדם כיחידים וכחברה. על רקע יצירות פוליטיות רבות הספוגות בפלגנות, האהבה של הסרט לאנשים והאופטימיות הזהירה שלו כלל לא מובנות מאליהן.

לב אורלוב

המדד של לב:

תודה שביקרתם ב"סירטונלה", ביקורות קולנוע קולעות ומחכימות.

אתם מוזמנים תמיד לשוב ולהתארח בבלוג, בכתובת: levorlov.wordpress.com

ועכשיו גם חפשו בפייסבוק: "סירטונלה"