מאז ההצלחה של 'הרשת החברתית', נראה כי בהוליווד לא מצליחים להירגע מתת־ז'אנר חדש ומרענן של סרטים מבוססים־על־סיפור־אמיתי, שמספרים על עלייתם ורשעותם של אנשי עסקים והסכינים בגב בדרך לפסגה. מ'הזאב מוול סטריט' ועד 'ג'ובס', נחמד לראות איך דווקא בהוליווד הסופר־קפיטליסטית - כנראה בעקבות המשבר הכלכלי של 2008 - נהנים לפרק את המיתוס של החלום האמריקאי ולהפוך סיפורי הצלחה לאנטי־גיבורים.

אז איך בעצם אף אחד לא העלה עד עכשיו את האגדה מאחורי המוסד הכי אמריקאי, רשת 'מקדונלד'ס'? 'המייסד' (ראיון עם כוכבי הסרט בעמ' 14) מציג קודם כל אחלה סיפור שגם לא מוכר מספיק לציבור הרחב: איך בשנות ה־50 סוכן מכירות בינוני ומתוסכל (מייקל קיטון), הצליח להתעלק על המבורגרייה מוצלחת בשם מקדונלד'ס ולהפוך אותה לתאגיד ענק, למרות ההתנגדות העזה של שני שותפיו, האחים מקדונלד'ס שבכלל לא רצו להתרחב מעבר לסניף אחד. יש כאן משל די מפורש על החלום האמריקאי ושברו, פלוס בימוי סביר של ג'ון לי הנקוק ('להציל את מר בנקס') שמעביר את הסיפור באופן חלק.

אבל 'המייסד' הוא גם פספוס מתסכל של חומרים טובים, וכמעט בכל סצנה אפשר לדמיין איך במאי גדול באמת - נניח סקורסזה או פול תומאס אנדרסון - היה מעלה טורים ומוציא מהם קציצה עסיסית בהרבה. פה ושם התסריט של רוברט סיגל מנסה לעשות הקבלה חכמה בין קפיטליזם לדת, בין מקדונלד'ס לכת - אבל הכל מוגש בצורה ברורה מדי ופשטנית.

גם מייקל קיטון, שהיו סביבו כמה זמזומים על מועמדות לאוסקר, מגיש הופעה קצת מכאנית של "איש עסקים חסר מעצורים" שמרגישה כמו שאריות של דניאל דיי לואיס. מנגד, השחקנים שמגלמים את האחים המגושמים מקדונלד'ס, ניק אופרמן וג'ון קרול לינץ', קצת יותר מוצלחים ונוגעים ללב. התוצאה: לא ג'אנק פוד, לא גורמה.