"מאחורי המספרים" נעשה פחות כסרט ויותר כסדרת חינוך. וזו תמציתה: הידעתם שמי שאחראיות להתקדמות משמעותית תוכנית החלל של נאס"א בשנות ה־60 הן לא אחרות מאשר שלוש מתמטיקאיות שחורות? לא ידעתם? אז עכשיו אתם יודעים, יופי לכם.

צפו בקדימון

ציניות בצד, ערכו של "מאחורי המספרים" מסתכם בדיוק בזה: להאיר סיפור צדדי אך חשוב בהיסטוריה האמריקאית שנוגד את כל הסטריאוטיפים הגזעניים והמגדריים המקובלים אז וגם היום. נשים שחורות – אולי המיעוט הכי מדוכא באמריקה – מוצגות כנשים חזקות, חכמות, עצמאיות ומשכילות. כל זה גורם לרצות למחוא כפיים לגיבורות הסרט (טראג'י פי הנסון, אוקטביה ספנסר, ז'אנל מונה) ולדמויות ההיסטוריות העומדות מאחוריהן. לסרט עצמו פחות.

על מנת לגולל את הסיפור החשוב והראוי הזה, הבמאי תיאודור מלפי ("וינסנט הקדוש") נוקט בכל הטקטיקות ההוליוודיות הבנאליות ביותר על מנת שהסיפור יחליק בגרון. חלוקה ברורה בין טובים לרעים? יש. רגעים "מעוררי השראה" שבהם דמויות זועקות על מר גורלן? יש. עלילת משנה רומנטית שבאה להוסיף עוד כמה אחוזי קיטש ברגעים הנכונים? יש. מוזיקה סוחפת במהלך מונטאז'ים שמדגימים לנו את ההתקדמות ההדרגתית של הגיבורות? יש גם יש.

שלא יובן לא נכון: "מאחורי המספרים" הוא לא סרט נורא, וכבילוי עם ערך חינוכי הוא עובד בסדר, אם כי אני חושב שמותר וצריך לצפות מסרטים – גם אלו שנעשים מתוך יומרה פדגוגית ותו לא – ליותר. ואם יש משהו שקצת מרגיז ב"מאחורי המספרים" זו התחושה שהוא מתעקש להיות סרט שמוצא חן בעיני כווולם – לבנים ושחורים. איכשהו לא מפתיע לגלות שבין מפיקי הסרט נמצא המוזיקאי פארל וויליאמס, יוצר שמתמחה בליצור מוזיקה כאילו־שחורה ומתקתקה שמתאימה קודם כל גם לקהל לבן.

צופים ביקורתיים ונודניקים כמותי גם ישימו לב לכך שלמעשה הגיבורים האמיתיים בסרט הם בכלל לא הנשים השחורות, אלא הממונים עליהן, הגברים הלבנים (ובראשם קווין קוסטנר המצוין בתפקיד ראש תוכנית החלל). ברגעים קריטיים בסרט הם אלו ש"רואים את האור" ופועלים לביטול המחיצות הגזעניות בנאס"א. והנה עוד קלישאה הוליוודית מרגיזה, סטייל "12 שנים של עבדות", שחושפת את השמרנות של יוצרי הסרט: שחרור של שחורים הוא אפשרי, כל עוד לבן נאור מאפשר אותו.