הסרט "לא פה לא שם": פה כדי להישאר

שנת 2016 נחתמה ב"אנשים שהם לא אני", סרט הביכורים הבועט, החצוף ועמוס הכישרון של הדס בן ארויה, שבמרכזו צעירה תל־אביבית אבודה. שנת 2017 נפתחת ב"לא פה לא שם", סרט הביכורים הבועט, החצוף ועמוס הכישרון של מייסלון חמוד, שמספר על שלוש צעירות ערביות החולקות דירה בכרם התימנים. יש משהו מרגש בעובדה ששני הסרטים האלה מוקרנים זה לצד זה על מסכי הקולנוע, כי שניהם מביאים מבט נשי יוצא דופן על חייהן של צעירות אורבניות, אחד מהצד הישראלי ואחד מהצד הערבי.

הסרט "לא פה לא שם" צילום: איתי גרוס

אף שהסרט סובב סביב דמויות ערביות, "לא פה לא שם" לא נפתח במחסום צבאי, בכפר ערבי או באירוע מסורתי, אלא בפאב תל־אביבי שוקק. בסצנה הזאת — ערב של שתייה וריקודים שבסופו הדמויות בקושי מצליחות לעמוד על הרגליים — נפרדות שתיים מהגיבורות משותפתן לדירה שעומדת להתחתן. ביום שלאחר מכן מופיעה בדירתן שותפה מחליפה, צעירה מסורתית יותר, שבניגוד להן גם היא כבר מאורסת.

נקודת הפתיחה הזאת כבר מבדילה את סרטה של חמוד מרוב סרטי הנרטיב הערבי שאנחנו מכירים. זה עולם שאנחנו לא רגילים לראות על המסך, כזה שמריח כמו רוח נעורים (בלי קשר לגילן של הגיבורות), שיש בו שאיפה לחיים נורמליים עם אהבה, סקס וחיפוש אחר האושר. יתרונה של חמוד כיוצרת ערבייה הוא שהיא חיה את העולם הזה, ולכן מצליחה להביא משהו אישי, לא מתייפייף, לא מתנצל וסוחף מאוד. עם זאת, משום שהסרט מציג את המציאות בצורה כה מנומקת ואמינה, נחשף לרגעים התסריט בחסרונותיו. לעתים נראה שהדמויות מתנהגות שלא כדרכן רק כדי שהעלילה תוכל להימשך, ובסופו ישנה עלילת סחיטה שנדמה שלקוחה מסרט אחר. סרבול קל נצפה גם בניסיונות להעביר את הזרות של הערביות בציבור היהודי, כמו קלוז־אפ על מוכרת ישראלית חמוצה במיוחד, שמעורר את התחושה שחמוד הכריחה את עצמה להחדיר רגע אחד של צקצוק לשון כדי להזכיר לנו באופן בוטה ולא מאפיין מה שמובן גם ככה.

אבל אלה רק פגמים קטנים ונסלחים. "לא פה לא שם" לא רק מרתק על כל דקותיו, הוא גם מתהדר בפסקול מעולה ובליהוק מצוין: מונא חווה, סנא ג'מאליה ושאדן קנבורה, השחקניות הראשיות, הן תגליות מדהימות, שלא רק ממגנטות, אלא גם יוצרות דמויות שאי אפשר שלא לאהוב. כל אלה משדרגים את הסרט מ"חשוב" ל"נפלא".