דיוויד אירווינג, כך עולה, הוא מפסיד סדרתי. בשנות ה-60 הוגשה נגדו בלונדון תביעה בגין הוצאת דיבה והוא הפסיד בה. בשנות ה-80 הוא הועמד לדין בגרמניה המערבית באשמת הכחשת השואה והפסיד בדין. בשלהי שנות ה-90 הוא האשים את דבורה ליפשטדט בהוצאת לשון הרע נגדו, ושוב הפסיד. זאת ועוד: לפני עשר שנים הוא הועמד לדין באוסטריה, שוב באשמת הכחשתה של השואה, ונידון לשלוש שנות מאסר.



הסרט "הכחשה", המרחיב בעניין התביעה שאירווינג הגיש נגד ליפשטדט, אמור, כאילו, לצלול אל תוך מעמקי אישיותו המסוכסכת של האנגלי הזה, שמינה עצמו לשמש כסנגורו הראשי של אדולף היטלר במשפט ההיסטוריה, ובתוך כך מיצב עצמו כראש וראשון למכחישי השואה באירופה. על פניו, זהו נושא הראוי בהחלט להתמודד מולו באמצעות דרמה קולנועית אפקטיבית. אלא שמפיקי "הכחשה" הימרו על הסוס הלא נכון בבואם להרחיב בסוגיה הכאובה, שבבסיסה מצויה הטענה כי מחנות ההשמדה לא היו ולא נבראו, וכי הכל המצאה יהודית שנועדה לסחוט כספים מאוצר השלטון הגרמני.



הקולנוע מאפשר דרכים מגוונות להתמודד מול האתגר האנטישמי, ולהעלות בזיכרון את אימי מלחמת העולם השנייה. כך סברו, ככל הנראה, גם אלה שהחליטו להעתיק לבד את המקרה המשפטי הפרטי של אירווינג נגד ליפשטדט, ולהפוך אותו לדוגמה דידקטית לאופן שבו אסור או מותר לשחזר ולנתח את השנים הנוראות ההן. אלא שמלכתחילה המשימה הזו לא יכולה הייתה לעלות בטוב, דווקא משום שהמקרה הפרטי אירווינג/ליפשטדט נבחר לשמש כמקפצה לדיון הפילמאי הזה. מובן שהטיעון הזה, הנעול בתוך מעגל סגור, דורש הרחבה. בעיקר עבור מי שלא צפה עדיין ב"הכחשה".



ב-1993 פרסמה ליפשטדט, היסטוריונית אמריקאית ממוצא יהודי, ספר הממפה את פעילותם של מכחישי השואה. אחד השמות המובילים שאותם מאזכרת ליפשטדט במחקרה הוא אירווינג, שסלל לעצמו נתיב של תהילה מפוקפקת ברצף של ספרים המטהרים לכאורה את היטלר מכל אשמה, ומציגים אותו כאחד מגאוני המעצבים של ההיסטוריה המודרנית.



מספר שנים לאחר פרסום ספרה הגיש אירווינג תביעה נגדה בשל מה שהוא תפס כהוצאת דיבה עליו. התביעה הוגשה באנגליה, שם שולטים ברמה חוקי איסור לשון הרע השונים באופן מהותי ממערכות חוק במדינות אחרות. אצל הבריטים נדרש הנתבע להוכיח את זכאותו, בניגוד גמור לתפיסה המקובלת הרואה בנאשם זכאי כל עוד לא הוכח אחרת. ליפשטדט, אם כך, חויבה להוכיח את צדקת הטענות בספרה, ועל פי החלטת הפרקליטים מטעמה היא הותירה להם את מלאכת ההוכחה. היא עצמה שתקה לאורך כל הדיון המשפטי הארוך - שהתנהל במשך שמונה שבועות רצופים - וכך עשו גם ניצולי השואה שעל עדויותיהם הסתמכה ההיסטוריונית. הסיבה? אותה גישה משפטית ייחודית שנהוגה אצל הבריטים.



מתוך הסרט "הכחשה". צילום: יח"צ



בהיעדר עדויות לא תיתכן גם דרמה, ואת האמת העירומה הזו ידעו גם כל מי שהיו מעורבים בהכנת "הכחשה". מדוע אם כך להשתמש דווקא בקייס משפטי חריג זה על מנת לקדם באמצעותו דיון פומבי רחב על אודות הכחשת השואה? לא ברור, ובוודאי לא נחוץ. אם ליפשטדט שותקת, אין עימות ואין מי שידבר נגדה. אם הסרט אף מתעקש לשחזר במדויק - כולל שמותיהם האמיתיים של גיבורי הפרשה, הסנגורים והשופט - את כל מה שאירע בפועל באולם בית הדין, ולא לתת דריסת רגל לדמיון הספקולטיבי של התסריטאי, הרי שאין שום אפשרות לחלוב את התיש הזה.



בפני עושי הסרט ניצבו כמה דוגמאות מהעבר, שיכולות היו להוות קרש קפיצה לאופני התמודדות דרמטית, ובהכרח גם מסעירה יותר, בנושאי השואה והכחשתה. הידועה שבהן היא "משפט דיבה", ספרו של ליאון יוריס משנת 1964, שעשר שנים מאוחר יותר אף הפך למיני־סדרה טלוויזיונית מצליחה, בכיכובם של בן גזארה, אנתוני הופקינס, לסלי קארון וג'ון גילגוד.



כמו במקרה אירווינג/ליפשטדט, נמצא מי שתבע דווקא בלונדון את יוריס, מחברם של רבי מכר, ובכך העמיד אותו בפני אותן הוראות חוק ייחודיות בבריטניה. מדובר היה ברופא פולני בשם ולדיסלב דרינג שטען כי בספרו "אקסודוס" יוריס הציג אותו כפושע מלחמה נאצי, שעשה ניסויים רפואיים באסירי אושוויץ. בהליך משפטי שנתפס סנסציוני באמצע שנות ה-60, מיד אחרי הרשעתו של אדולף אייכמן בירושלים, התגונן יוריס בפני טיעוני דרינג, וסופו שיצא, כאילו, חייב בדין, והוכרח לשלם לרופא הפולני קנס כספי בגובה של חצי פני.



כאמור, פרשה גועשת זו שימשה ליוריס בסיס לספר ולסדרת טלוויזיה שבהם שונו שמות הגיבורים, וגם אופן התגלגלות העניינים תוקן וכמו קיבל פוש דרמטי או מלודרמטי בהרבה. אילו מפיקי "הכחשה" היו פועלים בנתיב שהתווה "משפט דיבה", היה בוודאי יוצא תחת ידיהם מוצר משמים פחות מאשר התוצאה שבה ניתן לצפות כעת בבתי הקולנוע בארץ.



אבל יוריס לא לבד. במהלך הסרט "הכחשה" מאוזכרים לא אחת שמותיהם (המשוקצים) של פרד לויכטר וארנסט זונדל. האחרון הוא קנדי שנחשב למוביל במכחישי השואה בתבל, שכבר ריצה בעבר כמה תקופות מאסר. בשליחותו של זה יצא לויכטר ב-1988 אל שרידי אושוויץ, במטרה נחושה להוכיח שלא הייתה שם מעולם השמדה בגז. עיקריה של שליחות זו נדונו בסרט התעודה המעולה "מר מוות" שהאמריקאי ארול מוריס יצר ב-1999, ממש בצמוד לאירועים המשפטיים בלונדון, שעליהם מתעכבת עלילת "הכחשה". כמה קל היה ליצור זיקה מפרה בין שני הסרטים הללו, אילו מפיקי "הכחשה" היו מרעננים מעט את קווי המחשבה המיובשים שלהם.



זאת ועוד: אירועי "משפט הקופים" הקלאסי, שנוהל במדינת טנסי ב-1925 וזכה לשחזורים בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, יכלו אף הם לשמש דוגמה מצוינת עבור דיוויד הייר ומיק ג'קסון. הראשון הוא זה שהכין את התסריט ל"הכחשה", והאחר ביים אותו. במשפט בטנסי הועמד לדין מורה שהעז ללמד את תורת האבולוציה בבית ספר ציבורי, תוך זלזול בגרסת הבריאה התנ"כית. הפוליטיקאי הדתי הנודע וויליאם ג'נינגס בריאן ייצג את התביעה וקלרנס דרו המהולל, בכיר הפרקליטים הפליליים באותה העת, שימש כסנגורו של המורה שסרח. התוצאות המרתקות מהבחינה הדרמטית, ולאו דווקא המשפטית, נבעו כמובן מהוויתור על היצמדות מלאה להליכי בית הדין.



משום מה סברו הייר וג'קסון שהפרוטוקולים המשמימים, שכאמור נעדרות מהם העדויות של הנתבעים ועדי הראייה לשואה, די בהם כדי לשרת סרט קולנוע מסחרי. זוהי טעות שהופכת את נוכחותה של רייצ'ל ווייז (המגלמת את ליפשטדט) למיותרת. ככל הנראה זו הפעם הראשונה שבה שחקנית ראשית בסרט היא בבחינת סרח עודף, והעלילה עצמה יכולה בהחלט להתנהל בלעדיה.



ואגב כך: "הכחשה" מעניק לאירווינג, הנכנס ויוצא בבתי משפט, הזדמנות פז לתביעה נוספת על בסיס הפצת לשון הרע. על פי התמונות שלו המצויות ברשת, אירווינג יליד 1938 הוא גבר בעל הופעה מרשימה ביותר. העובדה שאת דמותו מגלם דווקא השחקן טימותי ספול, שעושי "הכחשה" עושים מאמץ לכער אותו פיזית כאילו הוא לפחות הגיבן מנוטרדם, הינה בהחלט סיבה למשפט דיבה נוסף.



"להתאהב מעל הראש"



וירז'ני אפירה היא עורכת דין בלונדינית גבעולית ותמירה, שיודעת להגביה עצמה עוד יותר באמצעות נעלי עקב. ז'אן דוז'רדן הוא חלומה של כל אם פולנייה. אדריכל נודע שיודע להתהלך בין הבריות, ומבין גם דבר אחד או שניים בענייני אוכל, סטייל ושתיית יין. עד כאן הכל כשורה, ודומה שרומן מלבב בין הפרקליטה הנאווה לאדריכל השרמנטי, שניהם גרושים, הוא עניין מובן מאליו. אלא מה? דוז'רדן, לפחות בסרט זה, מתנוסס לגובה של 136 סנטימטרים, ואיך שלא מתבוננים בנתון מספרי זה, מדובר בננס של ממש. ומה תעשה הבלונדה? ומה תאמר אמא שלה?



הבמאי לורן טיראר והתסריטאי גרגואר ויניירון, שכבר עבדו יחד בקומדיות כמו "מולייר" ו"ניקולא הקטן", משתדלים למצות מהסיטואציה החברתית המלחיצה את מרב ההגחכות החזותיות האפשריות. מהבחינה הזו לפחות, "להתאהב מעל הראש" הוא קראוד-פליזר (מושג שניתן לתרגמו אולי כמפייס/מתחנף לצופים) של ממש.



מתוך הסרט "להתאהב מעל הראש". צילום: יח"צ



עיקר ההסתקרנות, כאשר צופים בסרט, נובע מהאופן שבו גימדו את דוז'רדן, שבחיי היומיום מתנוסס לרום של 182 סנטימטרים מעל פני האדמה. על פי חומר הרקע על אודות ההפקה שחולק לעיתונות, הרי דוז'רדן (שלפני חמש שנים הוכתר באוסקר על עבודתו בסרט הנוסטלגיה "הארטיסט") הופיע בחלק מהסצינות כשהוא עומד על ברכיו. אל מצב זה, שצולם על מסכי רקע ירוקים, צורפו קטעים שבהם הופיע גמד אמיתי. התוצאה למאמץ החזותי הזה נראית סבירה על הבד, ולא היא הבעיה של הסרט.



בעייתו העיקרית של "להתאהב מעל הראש" היא כפולה; מצד אחד, הוא אינו פרוע דיו או מצחיק יתר על המידה. מהעבר האחר, טיראר אינו עושה שום מאמץ לעמת באמת בין המצבים הקיצוניים שאליהם הוא מוליך את הצמד המאוהב לבין מציאות כלשהי - אמיתית או כזו שהיא בדויה, אבל באופן משכנע. התוצאה: סרט שטוח, לא מזיק, לא מעלה ולא מוריד. סתם.