קשה לא לחבב את בן אפלק בשבתו כבמאי. בניגוד לאחרים שעשו את המהלך הזה ניכר שהוא חובב קולנוע אמיתי. הפעם הוא עושה כבוד לאחד הז'אנרים הכי כיפיים וקלאסיים שיש: סרט הפשע. ולא העכשווי, אלא כמו פעם, כזה המתרחש בשנות ה־20 וכולל תככים של תקופת היובש, קריינות מלנכולית ודיאלוגים שנונים.

כל זה גרם לי לרצות להיות ממש בעד 'חי את הלילה' - שלפי התיאור הראשוני והשמות הנוצצים (אפלק, כריס קופר ואל פנינג המצוינת) נשמע כמו חומר לאוסקרים. אלא שהצפייה בו חושפת די מהר למה הסרט הזה התרסק ברעש בקופות ואצל המבקרים האמריקאים.

'חי את הלילה' מתפרק פעם ראשונה במבחן התסריט, ואז שוב בעריכה. הסרט, המספר על גנגסטר אירי עדין נפש (אפלק) מבוסטון שמבריח רום מפלורידה, נושא בתוכו שישה־שבעה סרטים פוטנציאליים. חלקם לא רעים בכלל, אבל הוא לא מצליח לבחור ומפספס בכולם. אפלק ניסה לעבד את רומן הפשע התקופתי של דניס ליהיין ('מיסטיק ריבר'), וכמו רומנים אחרים מהסגנון הזה, מדובר בחתיכת אתגר. ב'סודות אל־איי' ו'מידות רעות' זה הצליח - אבל כאן אפלק נכשל שוב ושוב בניסיונו להוציא מהאפוס של ליהיין סיפור אחד קוהרנטי.

יומרה לא חסרה פה: 'חי את הלילה' עוסק בין היתר בגאולה דתית, גזענות, יחסי אבות ובנים, גורלה של אמריקה, גן עדן וגיהינום. אבל מרוב סאבטקסט מישהו שכח לדאוג לטקסט, והתוצאה היא סרט שנמרח לכל עבר ומרגיש בסוף שרירותי ומשעמם.

ואולי הבעיה האמיתית פה היא בכלל שאפלק, קצת כמו הדמות שלו בסרט, לא הולך עם העניין הזה של גנגסטרים אכזריים עד הסוף. הדמות שלו מסרבת להרוג, אבל חוסר הקשיחות שלה לא מרגישה כמו בחירה מעניינת, אלא סתם היעדר ביצים. התוצאה היא סרט בצלמו של הגיבור שלו: יפה תואר, מלא כוונות טובות אבל בסוף די חיוור. פספוס.