באחת הסצנות האחרונות ב"מעבר להרים ולגבעות" – אל דאגה אין כאן ספוילר – שהיא גם אחת הסצנות המעולות לטעמי בקולנוע הישראלי לדורותיו, שוטר עוצר לבדיקה שגרתית בני משפחה הנוסעים במכונית. מדובר במשפחה הישראלית הכי נורמטיבית וגרעינית – אב, אם, בן, בת – שאפשר לפגוש בכל פרסומת של תנובה. לא אחשוף מה בדיוק הולך בסצנה הזו, רק אגיד שברגע אחד, היצ'קוקי להפליא, מצליח הבמאי ערן קולירין ("ביקור התזמורת", "ההתחלפות") לקלף את כל הפסאדה מאחורי הישראליות הקשוחה – ולרדת לשורש תחושות האשמה, החרדה, ההתקרבנות והרצון של רוב האנשים פה שפשוט יפסיקו להטיף להם מוסר ויניחו להם לחיות בשקט, בנורמליות כלשהי.

"מעבר להרים ולגבעות", אם זה לא ברור עד עכשיו, הוא חתיכת סרט מבריק. במובנים רבים מדובר בסרטו הישיר והעלילתי ביותר של קולירין, במאי שבסרטיו הקודמים העדיף לנקוט במינימליזם ואווריריות מסוימת. כאן הוא קורע את הישראליות לגזרים ראש בראש – בעיקר של מה שנקרא פעם "ישראל הראשונה": אותה מדינה אשכנזית, בורגנית, שגרה על הציר ירושלים־תל־אביב־מודיעין ובהדחקה מתמדת שהכל יהיה בסדר.

במרכז הסרט אותה משפחה, ובראשה אב שהוא סא"ל משוחרר ומתוסכל שמחפש את עצמו באזרחות (אלון פדות המעולה). "מחפשים את עצמם" היא גם ההתנהגות המרכזית של כל שאר הדמויות בסרט: האם שהיא מורה קצת בודדה (שירי נדב נאור), הבן לפני גיוס (נועם אימבר) והבת המרדנית (מילי עשת). כל אחד מהם עסוק בתוך עצמו, ומשלם על כך מחיר כבד.

אלא ש"מעבר להרים ולגבעות" הוא גם סרט ערמומי יותר מעוד דרמת מוסר קנטרנית. כמו בסרטיו הקודמים, קולירין מספיק חכם ואוהב אדם כדי לדעת מתי לתקוף ומתי לתת לדמויות בסרט את מידת הרחמים. הוא ניגש באופן דומה לשירים הישראליים היפהפיים שמרוצפים לאורך הפסקול, מאריק איינשטיין לשלמה ארצי, ודואג לא לשקוע בלגלוג. זהו סרט חריף, אך לא מרושע. תמונה קודרת, כן, אך גם מלאת אהבה של ישראל בשנת 2017. לא להחמיץ.