"אנחנו במפה": הגיע הזמן לעלות ליגה

העניין הוא שעל הנייר "אנחנו במפה" נראית מצחיקה מאוד. באמת, מספיק לקרוא את תיאורי הדמויות ואת המאפיינים שלהן כדי לקבל תמונה מוחשית מאוד של החולאים האבסורדיים של הספורט הישראלי - הזלזול והיעדר המקצוענות, השחיתויות, הגזענות, יו ניים איט. ליצרני סאטירה המציאות בארץ היא המתנה שלא מפסיקה לתת (עד שהיא מוזמנת לחקירה ואז היא טוענת שהכרחת אותה לתת, אבל מילא). עד כדי כך היא גדושה ועסיסית שמאוד קל להתפתות להתפרקד בתוכה, מדי פעם להצביע על משהו ולהגיד – הנה, תראו. נכון זה מופרך? נכון זה לא יאומן? אמרתי לכם, ולהאמין שעשיתם סאטירה.

ביקורות טלוויזיה נוספות:

"או.ג'יי סימפסון: תוצרת אמריקה": לראות בשחור לבן

"שרלוק": עדיין נהדרת, למרות הכל

 "נעלמות": אילן פלד מטורף אבל רציני

ויתרו על הסאטירה. "אנחנו במפה"(צילום: אוהד רומנו)

יש דמיון בין הפינה הזאת לביצוע הקבוע שסוגר את פרקי "אנחנו במפה" – תזמורת משטרת ישראל שהוחלפה במקהלה, מבצעים את שירי האוהדים של בית"ר ירושלים, וזה – הפעם בשילוב נאום הסודנים של מירי רגב – באמת כיווץ משהו בבטן. אבל בשאר המערכונים נדמה שהכותבים ויתרו על הסאטירה ופשוט המחיזו את המציאות. אם תפתחו את מוסף הספורט בבוקר ותצפו ב"אנחנו במפה" בערב כמעט ולא תרגישו בהבדל - חלק מהדמויות מבוססות במובהק על אנשים אמיתיים. כאילו הכל מוכן לבואה של הסאטירה אלא שברגע האחרון, בסוג של מחטף, היא מוחלפת בשחקני המשנה שמסובבים את מנואלת הצחוקים - פאנצ'ים ודמויות מצחיקות.

(צילום: אלון מאור)

לא פעם הפאנצ'ים והדמויות אכן מצחיקים. שלושת המה-קשורים – שלום מיכאלשוילי, אסי ישראלוף וציון ברוך – הם שחקנים קומיים מצוינים, וכמוהם גם האורחים שלהם צחי גראד וגורי אלפי. איכות ההפקה גבוהה ומושקעת, אבל משהו בכתיבה שאי אפשר לפרש אותו אלא כעצלות מסוימת, גורם למערכונים לדשדש שוב באותו מקום – שוב מתעמלות שמנות במירוץ אחרי ענב, שוב אוהדי בית"ר ששונאים ערבים.

לפעמים זה כמעט שם – ההופעה של האתלט זוהר זימרו בתפקיד עצמו כעובד בסופר הייתה מצמררת בפשטות שלה (כמו סלים טועמה בעונה הקודמת), אבל גם אותה המערכון לא לוקח עד הסוף. רגע לפני שהיא נושכת, "אנחנו במפה" מעדיפה לסגת לדאחקות במקום לחשוף שיניים. או כמו שניקו חולודנקו היה אומר על זה – פשוט תעלי ליגה.