כמה בנאלי, ככה יפה

יותר מכל, מזכיר סרטו היפה של ג'יימס גריי, “שתי אהבות", את עבודותיו של פול מזורסקי, ובמיוחד את "התחנה הבאה גריניץ' ווילג'” מ-1976. אלא שבעוד סרטו המצליח של מזורסקי היה קומדיה יהודית אתנית, שהדהדה במשהו את רפרטואר התאטרון היידי, זה של גריי מתפקד כמלודרמה מיוסרת שנוצרה בהשראת סיפורו של דוסטוייבסקי, "לילות לבנים".

מושונוב ופיניקס. ליהוק הזוי אך מוצלח

הדרמה המרכזית נעה סביב התלבטות הגיבור בין שתי הנשים

כוחו של הסרט טמון, קודם כל, באמינותן של הדמויות. זו שמגלם פיניקס, למשל, מייצגת גבריות שברגע של משבר נסוגה חזרה אל המקום של הנער המתבגר, שמנסה לחמוק מעינם הפקוחה של הוריו. וכך, יותר משדמותה של פאלטרו מוצגת כאיזו "פאם פאטאל" מסתורית, היא משמשת בעבורו מעין פנטזיית התבגרות אפלה וזוהרת. ואכן, רוב הזמן נדמה שהדמות שהיא מגלמת מבוגרת ובוגרת ממנו. מולו מעמיד הסרט בחייה גבריות "אמיתית", המיוצגת על ידי המאהב הנשוי (אליאס קוטיאס), מה שהופך גם אותה לדמות פגיעה השבויה בפנטזיות משלה.

אחד ההיבטים היפים בסרט הוא האופן שבו עוקב הצעיר היהודי אחר שכנתו מבעד לחלון חדרו. חלון הוא דימוי קולנועי שחוק כמעט (ע”ע “חלון אחורי”), אבל בידיו של גריי הקשר שמתפתח כך ביניהם צובר מימד פיוטי, מרגש ואפילו אמין.