שתף קטע נבחר

כמה בנאלי, ככה יפה

המלודרמה הרומנטית "שתי אהבות" של ג'יימס גריי הוא חוויה קולנועית של ממש: חואקין פיניקס מצוין, גווינת' פאלטרו משכנעת ומוני מושונוב ואיזבלה רוסליני הם ליהוק הזוי ומוצלח


יותר מכל, מזכיר סרטו היפה של ג'יימס גריי, “שתי אהבות", את עבודותיו של פול מזורסקי, ובמיוחד את "התחנה הבאה גריניץ' ווילג'” מ-1976. אלא שבעוד סרטו המצליח של מזורסקי היה קומדיה יהודית אתנית, שהדהדה במשהו את רפרטואר התאטרון היידי, זה של גריי מתפקד כמלודרמה מיוסרת שנוצרה בהשראת סיפורו של דוסטוייבסקי, "לילות לבנים".

 

שניהם, מזורסקי וגריי, מתייחסים בסרטיהם לרקע היהודי שלהם, וישנם בהם יסודות אוטוביוגרפיים מובהקים (סרטו של מזורסקי גולל את חוויותיו כשחקן מתחיל בראשית שנות ה-50). אך הקולנוע של גריי אפל וקודר יותר, וסרטיו ("אודסה הקטנה", "רחובות מושחתים" ו"הלילה הוא שלנו") מתרחשים בדרך כלל על רקע עולם הפשע של מהגרים רוסיים-יהודים בברייטון ביץ', ברוקלין, מה שהוביל להכתרתו כ"סקורסזי הרוסי" על ידי מבקרי קולנוע צרפתים נלהבים.


מושונוב ופיניקס. ליהוק הזוי אך מוצלח

 

"שתי אהבות" שונה לכאורה משלושת קודמיו בהיותו מלודרמה רומנטית, שעלילתה קורית אף היא ברובע המהגרים היהודי ההוא. לכאורה, מדגיש הכתוב, שכן גם הוא, כמוהם, מתאר את הקונפליקט שבין רצונותיו של הפרט לבין המחויבות השבטית, הידועה יותר כנאמנות למשפחה.

 

מדובר כאן בצעיר יהודי (חואקין פיניקס בטוב שבתפקידיו), שבעקבות אירוסיו שבוטלו מנסה בתחילת הסרט להתאבד בקפיצה מגשר. הוריו הזעיר-בורגנים (מוני מושונוב בליהוק מפתיע ואיזבלה רוסליני), שבביתם הוא חוזר להתגורר, מבקשים לשדך לו את בתו של השותף לעתיד בעסקי המכבסה של האב, נערה יהודיה מבית טוב (וינסה שאו); אלא שהוא, מצדו, מגלה עניין רומנטי דווקא בשכנתו לבניין, אותה הוא פוגש באקראי: גויה קפריזית והרסנית (גווינת' פאלטרו) המסובכת עם גבר נשוי. הדרמה המרכזית שמעלה הסרט נעה סביב ההתלבטות שלו בין שתי הנשים – זו המפתה והמניפולטיבית וזו החמה והאוהבת (שהסרט האהוב עליה הוא "צלילי המוזיקה") – שמייצגות בעבורו קטבים מנוגדים של הרפתקנות מול שמרנות ופנטזיה מול ממשות.


הדרמה המרכזית נעה סביב התלבטות הגיבור בין שתי הנשים

 

כוחו של הסרט טמון, קודם כל, באמינותן של הדמויות. זו שמגלם פיניקס, למשל, מייצגת גבריות שברגע של משבר נסוגה חזרה אל המקום של הנער המתבגר, שמנסה לחמוק מעינם הפקוחה של הוריו. וכך, יותר משדמותה של פאלטרו מוצגת כאיזו "פאם פאטאל" מסתורית, היא משמשת בעבורו מעין פנטזיית התבגרות אפלה וזוהרת. ואכן, רוב הזמן נדמה שהדמות שהיא מגלמת מבוגרת ובוגרת ממנו. מולו מעמיד הסרט בחייה גבריות "אמיתית", המיוצגת על ידי המאהב הנשוי (אליאס קוטיאס), מה שהופך גם אותה לדמות פגיעה השבויה בפנטזיות משלה.

 

יש משהו ב"שתי אהבות" שמזכיר, מצד אחד, את המלודרמות ההוליוודיות העירוניות של שנות ה-50 (אגב כך, קשה שלא להיזכר במהלך הצפייה בו ב"מרטי" עטור האוסקרים מ-1955, שבו גילם ארנסט בורגניין קצב ניו יורקי מופנם התר אחר אהבה), וכן את אותן דרמות צרפתיות, שמיטיבות כל כך לשרטט את צדה הכואב והמיוסר של הרומנטיקה. האופי המיושן לכאורה (הסרט מייצר לעיתים את התחושה כאילו אכן נוצר בשנות ה-50) והדיוק הרגשי הם שהופכים את סרטו של גריי לחוויה קולנועית של ממש.

 

אחד ההיבטים היפים בסרט הוא האופן שבו עוקב הצעיר היהודי אחר שכנתו מבעד לחלון חדרו. חלון הוא דימוי קולנועי שחוק כמעט (ע”ע “חלון אחורי”), אבל בידיו של גריי הקשר שמתפתח כך ביניהם צובר מימד פיוטי, מרגש ואפילו אמין.

 

כל השחקנים פה עושים עבודה מדויקת. מושונוב ורוסליני – איך עלה הליהוק ההזוי אך המוצלח הזה? – אינם נדרשים לקריקטורה אתנית בבואם לעצב את דמויות ההורים, פאלטרו משכנעת כ"שיקסע" הנוירוטית, ופיניקס? – הוא גורם לך להצטער על שזה עתיד להיות, על פי הכרזתו, תפקידו הקולנועי האחרון. תחושת המקום האותנטית משחקת תפקיד משמעותי נוסף בסרט, והיא מביאה אותך לתהות אם הגיבור יצליח אי פעם לצאת אל מחוץ לגבולותיו ולהתחיל מחדש במקום אחר. וכן, זה גם סרט שגורם לך לחשוב על סוגיות של "בחירה נכונה" ו"חיפוש אחר האושר". כמה בנאלי, ככה יפה.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
פאלטרו ופיניקס. קשר פיוטי ומרגש
לאתר ההטבות
מומלצים