"דאעש: מדינת טרור", יום שישי, 10.2, שבת, 11.2, ערוץ ההיסטוריה


מה יש לנו: הסרט שסוף־סוף, סוף כל סוף, עושה סדר בכל הסמטוחה הזו שנקראת המזרח התיכון. ומספר גם על שניים שיוצאים ממנו חכמים קטנים מאוד: ג׳ורג׳ בוש הבן וברק אובמה.



מלבד גיא בכור ואהוד יערי ועוד כמה אזרחים יודעי ח"ן בארץ, שיקום מי שיכול להסביר את ההבדל בין הסונים לשיעים. ואם כבר בפלגים מדובר, עלווים, מי יודע? ומה ההבדל בין אל־קאעידה לדאעש? ומה לכל השדים הם רוצים מהחיים שלנו? מה עשינו להם? הרי אין לנו גבול משותף ולא התנקשנו (עדיין) בא־זרקאווי או בבן לאדן. ולמה החותים צעקו בסרט שתיעד את פגיעת הטיל במשחתת הסעודית “מוות לישראל"? מה עשינו לחותים? מי הם החותים בכלל?


ואם כבר אנחנו בעניין של בירורים, למה סדאם המנוח אמר, רגע לפני ששיגרו אותו לעולם הבא, כשהעניבה כבר על צווארו, “מוות לישראל" או “תחי פלסטין" או משהו כזה? מכל השונאים שלו בעולם, והיו הרבה כאלה, ברוך השם, אנחנו היינו הזבוב הקטן ביותר על הישבן שלו, אז רגע לפני הפרידה הסופית הוא מקלל דווקא אותנו? כאלה רעים אנחנו?



יובהר כאן מיד: לא מדובר בהלקאה עצמית. בקינה איך לא נטמענו במרחב וכמה אנחנו עדיין לא יודעים על הנעשה תחת אפנו. גם הם לא מצטיינים בתלמודם. אפשר להיות בטוחים שהחותי ששיגר את הטיל לעבר המשחתת הסעודית לא זוכר יותר מ־60־50 מהתקונעס של גור. ובטוח גם שהוא נקרע בהתלבטות איזה צד לקחת במאבק הגדול שקורע את הברסלבים סביב מעשיו של הרעבע ברלנד. אנחנו בשלנו, החותים בחותיה, הרומנים ברומניה, החייזרים בשבתאי. כל אחד והצרות שלו.



יש לנו ידיעה מסוימת על המתרחש בג'ונגל סביבנו. משהו אסלאמי מתרחש שם, כך מספרות לנו יונית לוי ותמר איש שלום, ומשהו מחלחל ונקלט בשעה שאנחנו קופצים למקרר לחטוף פולקע שנשאר מהצהריים. מראה ערים חרבות - חאלב או חלב - מהבהב לרגע כשאנחנו מוסיפים לצלחת כף נדיבה של פירה ואולי מלפפון חמוץ אחד. פליטים נוהרים לאירופה ומבצעים פיגועים (מגיע להם!), ויוצרים בעיות חברתיות קשות במדינות סקנדינביה (יש!). אבל מי נוהר לשם? שיעים? סונים? חותים? מה קורה בג'ונגל מסביב?



זו הסיבה לכך שהסרט “דאעש: מדינת טרור" מומלץ בכל לב. הוא לוקח את הצופה 15 שנים אחורה, וסוף־סוף, סוף כל סוף, עושה סדר בכל הסמטוחה הזו שנקראת המזרח התיכון, ובמהומה האסלאמית הקיצונית ששוטפת אותו.



זה סרט שאינו מחמיא לידידתנו הגדולה ביותר, ובעיקר לא לתבונתם המדינית והאנושית של נשיאיה ג'ורג' בוש הבן וברק אובמה. שניהם, כל אחד בדרכו, מגושמים, קצרי ראות, פילים בחנות חרסינה עולמית. אתה יודע שבוש ואובמה בסביבה כמו שאתה רואה ושומע כאשר כל אמריקאי הגיע לסביבה. רעשנים, פזיזים, נוהגים כאילו העולם הוא כלי משחק בידיהם.



בוש נכנס לעיראק לרדוף את סדאם כשהוא מפורר בפראות חסרת תבונה שיווי משקל שברירי ועדין בין עדות, שאותו החזיק סדאם בלפיתת הברזל האכזרית שלו. כשנפל סדאם, נגררה עיראק למלחמה דתית פנימית רצחנית שהנביטה והצמיחה את זרעי דאעש. כשהבין בוש את תוצאות מעשיו, הטיל לזירה עשרות אלפי חיילים שהבריחו את דאעש לעתיד להרים, והשלום והשקט היחסיים חזרו לעיראק.



ואז בא אובמה. מי שמאשים את אובמה בחיבה למוסלמים, שיצפה בסרט כיצד עשה שימוש מצומצם דומה לקודמו בחומר האפור בגולגולתו, הסתלק עם כל צבאו מעיראק ופינה לדאעש את השטח. מי יודע כמה מוסלמים שאובמה חיבב נשלחו על ידו לזכות בשלום בעולם הבא.



“דאעש: מדינת טרור" הוא סרט מדכא על טיפשות של מנהיגים. על החלטות רעות שנופלות בלי מחשבה מספקת ומביאות למותם של אלפים ורבבות. על היותו של האיש הקטן, אזרח או לובש מדים, לא יותר מפיון, כלי משחק בידי כוחות גדולים ממנו.



וזהו סרט מדכא מבחינה נוספת, כי הניסיון מלמד שבסופה של המלחמה שמשתוללת סביבנו, בשנה הבאה, או בעוד עשר שנים, אפשר להיות בטוחים ברמה גבוהה של ודאות שכאשר הם יסיימו לטבוח זה בזה, יפנו את קני הרובים לעברנו.




"פולמון", החל מיום ראשון, 5.2, ראשון־רביעי, הוט בידור ישראלי



מה היה לנו: עד שהצלחנו לשכנע את הילד להירשם לסוציולוגיה, יקוננו האמהות, ובאה “פולמון" עם תאילנד והמסיבות שלה ומכניסה לו לראש את כל השטויות מחדש. ססגונית, אמוציונלית, ישראלים שלא מצליחים לברוח. שווה.



הנה אוכלוסייה שעל בטוח תתעב את “פולמון" מהפרק הראשון: אמהות של משוחררי צבא. עד שהצלחנו לשכנע את הילד להירשם לסוציולוגיה, יקוננו נשות המגזר, באה “פולמון" עם תאילנד והמסיבות שלה ומכניסה לו לראש את כל השטויות מחדש.



ייאמר לזכותה של “פולמון": היא פותחת לך את התיאבון לתאילנד. החוף הלבן, המים הכחולים, הרי הסלעים הענקיים, תחושת הניתוק - לפחות בתחילה - שבתוכה מתגוררות ופועלות הדמויות. או יה בייבי - בא לך לחלק את המחיר של הכרטיס בוויזה ל־12 תשלומים, לקפוץ על מטוס ולנסוע מהר לארץ מסיבות הפול מון.



מתוך "פולמון". צילום: אוהד רומנו
מתוך "פולמון". צילום: אוהד רומנו



אבל כמובן שאחרי המתאבן מתחיל הבית המרוחק לשלוח ידיים ארוכות לעבר הנמלטים. המעגל החיצוני של הדמויות - לפחות במפגש הראשוני איתו - שטחי עד מעצבן. הזמר על המעבורת, הטמבל בקבלה באתר הבונגלו. לא היה מזיק לתסריטאית שירה אלון לעבוד עוד קצת על הטקסטים שלהם. מעגל הדמויות המרכזיות עשוי טוב יותר ובעל נפח משמעותי הרבה יותר. הלוחם שאיבד את זיכרונו בפעולה כושלת, החבר שמנסה להשיב לו את זיכרונו, החברה לשעבר שמוזעקת מהארץ בתואנת שווא.



בסך הכל “פולמון" מעוררת סקרנות ורצון להמשיך לצפות בה. יש בה ססגוניות, יש פסיכדליה רגשית, יש בה ישראליות, יש בה ישראלים נמלטים שאינם מצליחים להשאיר את עצמם ואת ארצם מאחור, וכל זה על הרקע המסחרר של תאילנד. רע זה לא יכול להיות.




"פוטו פרג'", יום רביעי, 15.2, יס דוקו, יס VOD



מה יהיה לנו: איזה סרט. איזו משפחה. הכינו את הממחטות ואל תעזו להחמיץ את הסרט על משפחת פרג׳.



איזה סרט. איזה סרט. איזו משפחה. מצבה חיה וקיימת לתקופה, לאנשים, לאימפריה ששלטה שנים רבות בדיזנגוף פינת ארלוזורוב בתל אביב, עד שקרסה. עזבו הכל, הכינו את הממחטות, ואל תעזו להחמיץ את הסרט על משפחת פרג'. כל מילה נוספת מיותרת.