יוסף סידר הוא יוצר מרתק. ברצף של חמישה סרטים בסך הכל אפשר לשים את האצבע על האובססיה של הבמאי הישראלי הכה מיוחד הזה עם שאלות על יהדות בימינו. ובעיקר – נראה כי סידר מעוניין במיוחד לבדוק איך סוגיות מרכזיות בדת היהודית מתעקמות ומתעוותות במציאות העכשווית.
כעת, בסרטו הבינלאומי הראשון, והשאפתני ביותר מבחינות רבות, סידר עוסק בנושא עם פוטנציאל נפיץ: צדקה, והתגלגלותה המהירה לתרבות של שנור ושחיתות. הסיפור יישמע מוכר מאוד לצופים ישראלים ממהדורות החדשות, ובמרכזו עומד ריצ'רד גיר, בתפקיד עסיסי להפליא של מאכער יהודי בשם נורמן שמנסה לשנורר טובות ולסגור עסקאות עם כל המי־ומי בקרב יהודי ניו־יורק. לא ממש מצליח לו, עד שיום אחד הוא נתקל בפוליטיקאי ישראלי סוג ז' (ליאור אשכנזי) וקונה לו נעליים. וממש כמו באגדת סינדרלה, הנעל הזו מגלה בפניו נסיך וסוס מנצח, שהופך את נורמן לפתע לווינר, והתוצאות הרות גורל.
הדמיון לפרשות נתניהו ואולמרט הופך את "נורמן" למרתק עבור הקהל בארץ. התוצאה היא סאטירה קולחת, משעשעת וחריפה למדי על עולם התורמים היהודים באמריקה, כשם ש"הערת שוליים" שחט בחינניות את עולם האקדמיה הישראלי. סידר נותר יוצר עם אוזן חדה לדיאלוגים, גם באנגלית, מתברר. הוא לא חושש לגעת בערמומיות בשורת סטריאוטיפים אנטישמיים, וגם לגרום לצופים לשאול את עצמם שאלות לא נוחות. ברגעיו החדים יותר, "נורמן" הוא משל חכם למדי שמזכיר במשהו בטון את האחים כהן (סטיב בושימי בתפקיד משנה עוזר לתחושה הזו) ובמהות קצת את וודי אלן המאוחר והקודר.
עם זאת, כמו כמעט בכל סרטיו הקודמים, סידר עדיין נגרר פה ושם לרגעים מפורשים וברורים מדי, ולקולנוע מצועצע וחלקלק מדי. בטון הוא אולי מזכיר את האחים כהן, אבל עדיין חסר ניצוץ של בגרות ומקוריות שיהפוך את הסרט לקולנוע גדול באמת.
ונקנח בהערת שוליים: העסקן האמריקאי משה טלנסקי, גיבור פרשיות אולמרט, הוא קרוב משפחה רחוק של סידר. באופן מקרי או שלא, אני מצאתי שמערכת היחסים הכי מרתקת ומרגשת בסרט היא בכלל בין נורמן לקרוב משפחתו המבויש (מייקל שין המצוין) שצופה בעלילותיו מהצד. חברו בעצמכם את הנקודות ותבינו למה.
