'אליס בארץ הפלאות', 'פיטר פן', 'ספר הג'ונגל': אחרי ניסיונות לא מוצלחים למחזר קלאסיקות מצוירות של דיסני בעזרת שחקנים, מגיע סוף־סוף חידוש מוצלח. כי בניגוד לחירות העלילתית והאמנותית שנטלו לעצמם יוצרי הסרטים הקודמים, 'היפה והחיה' נצמד לגרסת האנימציה משנת 91'. בלי סיכונים, בלי לחרב.

הסיפור מבוסס על אגדה צרפתית מהמאה ה־18, ומספר על בל היפה שאהבתה למפלצת מלנכולית מחזירה לו צלם אנוש. הבמאי ביל קונדון ('דמדומים') מדגיש הפעם את היחסים המורכבים בין בל (אמה ווטסון) לאביה האמן (קווין קליין) ואת המוות המסתורי של אמה בפריז. אבל אלה פרטים חסרי חשיבות למבנה המחזמר.

לעומת זאת, הפזמונים הקליטים והסוחפים שכתבו הווארד אשמן והמלחין אלן מנקין ('בת הים הקטנה') הם ליבו הפועם של הסרט. אבל לא רק. אנימציות המחשב חוגגות בתלת־ממד בדמותם של פמוטים, קנקני תה, נוצות מעופפות ושעונים ישנים המתעוררים לחיים בטירה המקוללת ונוטלים חלק מרכזי באגדה. הכל מבוצע בחן ובהומור מלבב, בקולות של יואן מקגרגור, אמה תומפסון, סטנלי טוצ'י, איאן מקלן ואחרים. מי מגלם מה יתברר רק בסצנת הסיום. שבחים מגיעים גם לצמד המעצבות קייטי ספנסר ושרה גרינוולד. לא רק שהן שמרו על הלוק של הסרט המצויר, הן גם העניקו תפקיד חזותי דרמטי למבוכי הטירה האפלים ולאולמות הפאר שלה.

אמה ווטסון, שבגרה מאז 'הארי פוטר', מובילה את דמותה של בל בביטחון, כיאה לגיבורת אגדה עממית. מה שאי־אפשר לומר על דן סטיבנס ('אחוזת דאונטון'), המתחבא מתחת למסכה שעירה. וחבל שג'וש גאד, בתפקיד משני, מנציח את הסטראוטיפ הקומי הנלעג של הגיי, המאוהב בחשאי בידידו הגברי גסטון (לוק אוונס). בשורה התחתונה: למרות הפגמים, הבימוי השמרני עושה את 'היפה והחיה' לבידור מהוקצע ורב־דמיון לכל המשפחה.

'הסוכן' זוכה האוסקר לא מציע פולקלור מקומי, אבל איזה מותחן

בנימין טוביאס

הסוכן

השותפה שלי לצפייה ב'הסוכן', סרטו החדש של הבמאי האיראני אסגר פרהאדי, יצאה ממנו לא מרוצה: "סרט טוב והכל, אבל העדפתי את הקודמים שלו. הסרט הזה פשוט לא מספיק 'איראני' בעיניי, הוא יכול לקרות בכל מקום". היא צודקת לחלוטין. מדובר בהוכחה ברורה לכך שפרהאדי - שזכה עכשיו באוסקר שני מוצדק לחלוטין אחרי 'פרידה' - הוא במאי נהדר שלא מחפש איך למצוא חן בפני הקהל המערבי הצמא לפולקלור. יותר מדי סרטים איראניים, כמו גם סרטים גיאורגיים/סיניים/טורקיים וגם ישראליים לפעמים, זוכים למחיאות כפיים אוטומטיות בפסטיבלים רק כי הם מספקים הצצה נוחה לתרבות "רחוקה". זה קולנוע שהוא שילוב בין נשיונל ג'יאוגרפיק לתוכניות בישול של אהרוני וגידי, ואני אישית לא סובל אותו. ב'הסוכן' אין שום דבר מהשטויות האלה, רק דרמה לפנים.

למעשה, הוא נע על הגבול הדק בין דרמה למותחן: הוא מספר על שחקן ושחקנית שנשואים זה לזה (שהאב חוסייני וטראנה אלידוסטי) ומשחקים יחד באותה הצגה - עיבוד איראני ל'מותו של סוכן' של ארתור מילר. בסצנה הראשונה והמופתית דירתם נהרסת, והם נאלצים לחפש בית חדש, אלא ששם הם נופלים קורבן למעשה אלים ומחריד. פרהאדי, שמגיע מהתיאטרון, מביים כאן טרגדיה עכשווית שבה הדמויות נענשות שוב ושוב בלי לדעת על מה.