כמו הרבה סרטים וסדרות מהתקופה האחרונה, גם מערכת יחסי הציבור של "הרוח במעטפת" נבנתה בעיקר על מחאה ותרעומת. בעולם שבו בכל רגע נתון מישהו נפגע ממשהו ומיד טורח להפוך את זעמו לטנטרום ויראלי, כל נושא קידום הסרטים הפך מתיש ומייגע. הניסיון הנואש הזה להלך בין טיפות הריגשי השוטף, אפיין רק לאחרונה את "היפה והחיה", "אגרוף הברזל" וכמובן את "לה לה לנד". במקרה של "הרוח במעטפת" עמדה המחאה נגד תופעת ה"הלבנה" (Whitewashing), ההגדרה לאופן שבו תעשיית הקולנוע המערבי מזניחה ומשכיחה תרבויות ועמים אחרים, בבואה לתרגם את סיפורם לגרסה מודרנית. מייג'ור, גיבורת סדרת המאנגה היפנית הפופולרית, היא בעלת חזות אסיאתית, אולם בגרסה ההוליוודית הלך התפקיד הזה לאול אמריקן גירל, סקרלט ג'והנסון.
קשה להתווכח עם הטענה שהגישה הזאת גורמת לפגיעה בייצוג של תרבויות מגוונות על המסך שלנו. היא בעיקר בעייתית בהקשר של מעריצי קולנוע צעירים, שרואים רק אייקונים תרבותיים לבנים לנגד עיניהם. מנגד, נראה שהמשימה לפייס את כולם הפכה כמעט בלתי אפשרית. סרטים שעובדים לפי צ'ק ליסט של תקינות פוליטית הם הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לתעשיית הקולנוע שנמצאת גם כך במצוקה, ואם "פאוור ריינג'רס" מוכיח משהו, הרי שהמגמה הזאת כבר נמצאת בעיצומה. דווקא לאור המחסור ביצירות מקוריות בעלות ערך, העיבוד של "הרוח במעטפת" הוא רעיון נכון. קשה לחשוב על יצירה שהשפיעה יותר על הקולנוע של שני העשורים האחרונים.
"הרוח במעטפת" מ-1995 בבימויו של מאמורו אושי, שמבוסס על סדרת ספרי המאנגה, נחשב לאחד מסרטי האנימה הגדולים של כל הזמנים. הרימייק האמריקאי מתלבש על השלד הסיפורי עם מספר שינויים, שאותם לא נחשוף כמובן. עלילת הסרט מתרחשת במציאות עתידנית שבה מאפשרת הקדמה הטכנולוגית את הטמעת המוח האנושי בגוף רובוטי. הכינוי "רוח" (Ghost) מתייחס לשמץ האנושיות שנמצא בתוך המעטפת הטכנולוגית. מייג'ור, ניצולה מתאונה קטלנית, משודרגת באמצעות מדענית בשם ד"ר אולה (ג'ולייט בינוש) למפקדת השטח הקיבורגית הראשונה מסוגה. "מחלקה 9", כוח המשימה בפיקודה המתמחה בעצירת טרור קיברנטי, נשלח לעצור האקר מסתורי שפורץ למוחותיהם של בכירים בתאגיד הרובוטים המובילה "הנקה". העימות עם הפושע המסוכן חושף את קיומו של פרויקט ממשלתי סודי בעל השלכות על קיבורגים רבים.
העיבוד האמריקאי ל"הרוח במעטפת" נמצא על שולחן העבודה כבר כמעט עשור. במקור היה זה סטיבן ספילברג שרכש את הזכויות והתכוון לביים את הסרט, אולם עיכובים חוזרים ונשנים הובילו לוויתור של ספילברג ולהעברת שרביט הבמאי לידי רופרט סנדרס. העיכוב הזה קריטי משום ש"הרוח במעטפת" הגיע גם כך באיחור לקולנוע האמריקאי. "מטריקס" של האחיות וואשובסקי שאב הרבה השראה מסרט המאנגה המקורי, ושיחזר הלכה למעשה לא מעט מהחידושים הוויזואליים והרעיוניים שלו כבר ב-1999. וכך, בתוך שעטנז ההשפעות הזה, כבר לא ממש ברור מי התבסס על מי ומי העתיק ממי. מה שכן בטוח הוא שמעריצי המטריקס ייראו כאן הרבה טריקים מוכרים (כמו פריצות תיאטרליות דרך חלון בניין גבוה, חיבורים חוטיים באחורי הראש וכו'), שהם בעצם שיחזור של הטריקים המקוריים. כן, זה מאוד מבלבל.
לזכותו של סנדרס ייאמר שבכל הקשור לפן הוויזואלי של הסרט, "הרוח במעטפת" מצליח לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של הקלאסיקה שעליה הוא מתבסס. הרחובות העתידניים של ניו יורק הבדיונית, על ההולוגרמות הענקיות מעל גגות הבתים, המכוניות העתידניות, ובעיקר הנגיעות המקוריות הקטנות (גיישה רובוטית), יוצרים עולם בלייד ראנרי אפל שכיף מאוד לעקוב אחריו. בנוסף - והנקודה הזאת חשובה מאחר ושתיים מהחברות שמימנו את הסרט הן ענקיות סיניות שצופות לו חיל בשוק המקומי - הסרט המודרני משחזר לפרטי פרטים סצנות מפתח אהובות מסרט האנימה, ועושה זאת באותנטיות שתגרום נחת לכל מעריץ. גם הבחירה בג'והנסון לתפקיד הראשי, למרות הביקורות הרבות על "הלבנה", מוכיחה את עצמה. מעבר ליכולות המשחק הנפלאות שלה וההצלחה הגדולה בסרטי אקשן ומד"ב מוערכים, ג'והנסון עשתה חיל בגילום דמויות לא אנושיות. גם הפעם היא נוסכת במייג'ור, הקרה והמנוכרת במקור, חום וכנות שמאפשרים להזדהות איתה ועם המשברים הפנימיים אותה היא חווה בין זהותה הרובוטית לזהותה האנושית.
על אף המיתולוגיה שנקשרה בשמו, "הרוח במעטפת" המקורי היה רחוק משלמות. את הוויזואליה היפהפיה שלו ליווה סיפור פילוסופי אמורפי מאוד על התפתחות האדם והמכונה, השילוב בין השניים, הסכנות וההזדמנויות בו. הרעיונות הללו נזרקים לאוויר ביעילות רבה, אבל נותרים בגדר רעיון ולא נחקרים לעומק. ב-22 השנים שחלפו מאז הסוגיות הללו פותחו ונחקרו במגוון רחב של יצירות, בין היתר: "מטריקס", "ווסטוורלד", "אקס-מכינה" ו"אינטליגנציה מלאכותית". מהבחינה הזאת, עיתוי עליית הרימייק היווה אתגר לא פשוט. כמו בהרבה מקרים אחרים בעיבודים הוליוודיים לסרטים זרים, הפתרון שנבחר היה התמקדות יתר בסצנות האקשן על חשבון פיתוח הדמויות. וכך הסרט למעשה נפתח בהעלאת שאלות מסקרנות, אך לא טורח לפתח או לעסוק בהן, ותחת זאת דוהר לעבר הסיום המשוכתב והמאוד גמלוני שנוצר עבורו.
האכזבה בתחום הזה גדולה, הן משום שבמהלך הזמן יצירות אחרות הציגו דרכים לפתח את הסוגיות הפילוסופיות הללו לסיפורים מרתקים, אבל גם בגלל שמכל בחינה אחרת יש ל"הרוח במעטפת" את מלוא הפוטנציאל להפוך לסרט משמעותי. אין מנוס כאן מלהפנות את האצבע המאשימה לעבר סנדרס, שגם סרטו היחיד הקודם ("שלגיה והצייד") אופיין בחגיגה ויזואלית ודלות סיפורית. גם כאן הוא עושה את המינימום הנדרש כדי להציג את הדמויות והקונפליקט, מוותר על הצורך להעמיק וללמוד עליהן ובכך להעשיר את הסרט, ומשתמש בזמן המסך הקצר יחסית שלו (106 דקות) למקסימום חילופי יריות. התחושה היא שעל אף שהסרט החדש ארוך מקודמו ב-20 דקות, הוא דל ושטחי הרבה יותר ממנו.
כסרט אקשן עם נגיעות מד"ביות קודרות "הרוח במעטפת" עובד. הוא זורם, קצבי ומהנה לצפייה. אלא שמתחת לממתק הוויזואלי ולמשחק האיכותי של ג'והנסון, לא נמצא הרבה. או אם ננסה לסכם ברוח פילוסופית: הרבה מאוד מעטפת. מעט מדי רוח.