"לפני שאפול" נופל כבר מהרגע הראשון

"לפני שאפול" מנסה להיות שילוב בין "לקום אתמול בבוקר" הקלאסי עם ביל מארי ו"ילדות רעות" עם לינדזי לוהן, אך התוצאה היא סרט אנמי וחסר מעוף

כשמדברים על פרמיס בו תלמידת תיכון, שמעבירה את זמנה כחלק מרביעיית בנות מגניבות ופופולאריות ועם החתיך של השכבה, יום אחד מתחילה להתעורר לאותו היום מחדש בלופ, מתחילה להתעורר אצלנו קונוטציה אחת מובהקת: הצבעוניות, המופרעות והאמירות החברתיות שניתן להפיק במאש-אפ של לקום אתמול בבוקר, סרט לולאת הזמן האולטימטיבי, וילדות רעות, קומדית תיכון מודעת לעצמה על דינמיקות של נערות צעירות.

אך הדמיון בין לפני שאפול לשתי הקלאסיקות המבריקות מסתיים ברמה הרעיונית בלבד, כשאפשר רק להתגעגע לקסם הקולנועי והנוכחות הכריזמטית של ביל מארי ולינדזי לוהאן, ולהצטער על כל הכיף שפוספס במה שהפך מפוטנציאל לבידור קולנועי מהמדרגה הראשונה לדרמת נעורים מייגעת וחסרת מודעות. הגרוע ביותר היא הדרך בה הסרט נשען ביומרה על מסר חינוכי שטוח שלא יוכל לשכנע את הלא-משוכנעים אליהם הוא מנסה להגיע. אם ילדות רעות לעג לכל הקלישאות התיכוניסטיות המזוהות עם קומדיות נעורים, לפני שאפול חי אותן. נראה כי מרוב שהסרט משקיע את מאמציו לחנך את צופיו על אחריות חברתית ועזרה לזולת, הוא לא שם לב שהוא צף באגם של סטיגמות מיושנות.

ריי-רוסו יאנג עומדת מאחורי בימוי הסרט הזה, שמעובד מספר לבני נוער של לורן אוליבר, ושאין בו אספקט קולנועי אחד ראוי לציון, מלבד בחירת הלוקיישנים היחודיים בקולומביה הבריטית. ברזומה של יאנג ניתן למצוא בעיקר את דרמת האינדי הזניחה, Nobody Walks מ-2012, ששוחררה לראשונה בסאנדנס, וזכתה לציון של 40% ב-Rotten Tomatoes. גם לפני שאפול פתח משום מה בסאנדנס, ועוד יותר משום מה זכה לציון שערורייתי של למעלה מ-66% ב-RT.

הטון הכבד של פתיחת הסרט כבר מחסל כל תקווה לחוות בידור באולם הקולנוע, עם הקריינות האובר-דרמטית של הגיבורה סאם, בגילומה המקסים אך בנאלי של זואי דויטש. הקריינות הזו היא רק תחילתן של 100 הדקות הארוכות בהן הסרט ידרוש ללמד אותנו בדרכיו הלא מעודנות כמה החיים הם הפכפכים. דויטש בת ה-22 החלה לפרוץ בשנה שעברה עם שתי הקומדיות הגסות סבא בהפרעה ולמה דווקא הוא?, וקומדיית הקולג׳ בשנות ה-80 המוערכת של ריצ׳רד לינקלייטר, Everybody Wants Some!. מידע חיוני לחובבי בחזרה לעתיד (יש כאלו שלא?) – דויטש היא בתה של השחקנית ליאה תומפסון, המוכרת בעיקר כאמו של מרטי מקפליי מהטרילוגיה.

לפני שאפול לא מצליח להסתדר עם המשימה שהציב בפניו, ומהר מאוד נתקע עמוק בלופ של עצמו, שנפתח בכל פעם עם איזי, אחותה של סאם, מקפצת על מיטתה. אותה אחות מגולמת על-ידי אריקה טרמבליי, אחותו במציאות של ג׳ייקוב טרמבליי, ילד-הפלא מחדר סוחט הדמעות, והדמיון בינהם לא ניתן להתעלמות. במקום שסאם תתנסה בכל יום מחדש בסיטואציות חברתיות מסעירות, סגנונות אופנה יוצאי דופן, הרפתקאות באיזורים בהם לא ביקרה, או התנהגות מרחיקת לכת נטולת השלכות – כי אין לה כל השלכה על היום של מחר – הכי רחוק שסאם ויוצרי הסרט הלכו איתו היה לאפר את עיניה בצללית שחורה וללבוש שמלה עם מחשוף. ההיתקעות באותו היום והבדידות המתלווה לה מחייבת אותה להכנס לתהליך התבגרות בעל כורחה, ואנחנו נענשים יחד איתה מכל דקת מסך חסרת מעוף.

דרך אותו היום שחוזר במדוייק לפרטי פרטים (משמימים), סאם מתחילה ללמוד מה הם הדברים החשובים בחיים (רמז: זה לא מספר הורדים שמקבלים ביום האהבה ממחזרים אנונימיים. רמז מס׳ 2: זה לא באמת רק נרמז, לפני שאפול לא דוגל או פשוט לא מבין סאבטקסט), ולנסות להפוך לאדם שבאמת הייתה רוצה להיות. אז היא מבינה שעליה ועל שלוש ה-bffs שלה, המגולמות באותנטיות על-ידי שחקניות לא-ידועות, לחדול למרר את חייה של ה׳פריקית׳ השנואה עליהן. הבעיה היא שאותה פריקית היא לא למעשה נערה בודדה מעוררת סימפטיה, אלא מיוצגת כמכשפה מטרידה במיוחד הלקוחה הישר מסרטי אימה דלי תקציב, ולא מדובר פה במקרה של הפוך-על-הפוך מכוון.

כל זה, בתוספת לאובססיה התלושה של תלמידי התיכון עם מאורעות מכיתה ג׳, מקשה על התבוננות והתעניינות בסיטואציה כחבר הקהל עוד יותר, כשאין אף דמות להזדהות איתה. אם כבר דמויות – ליב היוסון החריפה, אבי מסנטה קלריטה דיאט, מבוזבזת כאן להחריד בתפקיד על גבול הניצבות; ולוגאן מילר הענוג, בנג׳מין מהממלכה במתים המהלכים, מנעים את מעט הזמן מרובה הדיאלוגים האיומים שקיבל.

בשורה התחתונה, לפני שאפול הוא שום דבר ממה שהוא היה יכול להיות, והרבה מאוד מכל מה שלא צריך להיות. הוא יכול להתאים לקהל צעיר ביותר (גילאי 14 מקסימום) שעוד לא חווה הרבה בחיים, או בקולנוע. לכל השאר – במקום זה, צפו שוב בלקום אתמול בבוקר או בילדות רעות.

תגובות

במאמר זה

נגישות