בימים אלה, כשהוליווד עושה רימייקים לכל דבר שאי פעם נוצר, לא באמת מפתיע לגלות שהיא גם עושה עכשיו עיבודים חדשים ליצירות עלומות למדי שמגיעות מתרבות שוליים, לפחות במונחי המיינסטרים האמריקאי. "הרוח במעטפת" המקורי, למקרה שתהיתם, הוא סרט "אנימה" (אנימציה יפנית) מיתולוגי שבויים אי שם בשנות התשעים על ידי יוצר נערץ בשם מאמורו אושי, והתבסס על סדרת מאנגה (קומיקס יפני). הוא נחשב לנכס צאן ברזל בקרב חובבי הסייבר־פאנק, תת ז'אנר של מדע בדיוני, והשפיע בין היתר על סרטים כמו המטריקס. הסרט בשתי גרסאותיו מספר על סייבורגית (חצי אדם חצי רובוט בגילום סקרלט ג'ונהנסון) שחיה בעיר עתידנית ומגויסת להילחם בהאקר מסתורי, בעוד זיכרונות עבר מהדהדים בראשה.
אי־אפשר להאשים את הבמאי רופרט סנדרס ("שלגייה והצייד") ואת הכוכבת ג'והנסון בחוסר כבוד למקור. העיצוב הזוהר והפאנקיסטי של העיר העתידנית כולל שלל מחוות למקור ולסרטי אנימה אחרים, וגם לקלאסיקות כמו "בלייד ראנר" שידגדגו לכל חובב מד"ב. ובכלל, מרשים לראות את ג'והנסון – כוכבת ששווה הרבה יוקרה וכסף – מחליטה שוב ושוב להסתכן ולככב דווקא בסרטי מדע בדיוני למתקדמים, מ"היא" ועד "מתחת לעור", וגם לא חוששת להסתובב סרט שלם בתלבושת חשופה וקינקית. אין ספק שהיא חובבת מד"ב קולית להפליא.
אלא שלמרות הכוונות הטובות והאהבה למד"ב, "הרוח במעטפת" הוא – ממש כמו שמו – סרט שכולו מעטפת ריקה. הוא נראה מהמם ומרגיש מושקע, אבל במהות זה סרט שלא מחדש כלום ולא ממציא שום דבר. כולו הדהודים וזיכרונות מסרטים טובים וחכמים יותר, ומה שנותר בסוף הוא פרסומת בת שעתיים. היא אולי תגרום לצופה שמעולם לא נחשף למקור להסתקרן ואולי לנסות לצלול לז'אנר המרתק הזה, אך לכשעצמו הוא כלי ריק. לא חכם במיוחד, לא באמת מבדר, ולא חשוב. חבל.
