נהג אוטובוס שקט בשם פטרסון (בגילום אדם דרייבר, כוכב "בנות" ו"מלחמת הכוכבים" החדש) מתגורר בעיירה מנומנמת בניו־ג'רזי ששמה הוא גם פטרסון. כל בוקר הוא מתעורר בשש וקצת לצד אשתו, הולך לעבודה, נוסע באוטובוס במשך יום שלם ומקשיב לנוסעים המדברים ביניהם על הא ועל דא. בין לבין הוא חוטא קצת בשירה, מנסה לכתוב שירים על דברים יומיומיים, ושם לב שמסביבו צצים לפתע הרבה זוגות תאומים. בערב הוא יוצא לסיבוב עם הכלב המעצבן שלו, עוצר בבר השכונתי, מקשיב עוד קצת לשיחות, והולך לישון מוקדם. ככה, במשך שבעה ימים, זה הסרט "פטרסון".

אני מודע לזה שהתיאור העלילתי היבש הזה של סרטו החדש והמופלא של הבמאי והיוצר העצמאי ג'ים ג'רמוש ("נרדפי החוק", "גוסט דוג", "קפה וסיגריות") עלול להבריח 90 אחוז מהצופים הפוטנציאליים. זה סרט שכל כולו מתאר שגרה, ועוד כזו שהיא לכאורה לא מעניינת במיוחד ונטולת דרמה. למעשה, זהו אחד הנושאים המרכזיים המעסיקים את הסרט ואת גיבורו הגמלוני: הוא איש שנמלט בכל דרך מדרמה, מהפרת שגרה. חייו, כמו השירים שלו, מבוססים על הכפלה וחזרה מתמדת של המציאות, מחוסרי שינוי. ובכל זאת שינויים קטנים קורים, ומחלחלים לתוך חייו. אשתו, לעומת זאת, לא מפסיקה לחפש דרכים לשנות את חייה, ובכל זאת היא תקועה במקום. סביב הציר המוזר הזה נע הסרט היפה והמהורהר הזה.

"פטרסון" הוא מאותם סרטים שאם נפתחים אליהם, ואני מפציר בכם לנסות לפחות, מגלים את אחד הסרטים היפים והנפלאים של העת האחרונה. ג'רמוש — יוצר אינדי שלא מפסיק להפתיע גם כשהוא מתבגר — עושה כאן את סרטו הפשוט ובמקביל המופשט ביותר. בניגוד לסרטים קודמים בקריירה שלו, כמו "איש מת" או "גוסט דוג" שהיו טוויסטים מפוארים על ז'אנרים מוכרים, "פטרסון" לא באמת דומה לשום דבר אחר שראיתם. הוא סרט אחד, יחיד ומיוחד בעולם — ועל כמה סרטים אפשר להגיד את המחמאה הזו? אגב דרייבר, שחקן עם נטייה לעצבן לפעמים, מוצא פה את מקומו ומצליח לייצר דמות נוגעת ללב, מיוחדת אבל לא אקסצנטרית בכוח. לא להחמיץ, לפחות מבחינתי.