הסרט "שקית של גולות": שואה בסבבה
ההפקה המרשימה וסיפור ההישרדות האמיתי לא מונעים מהסרט לגלוש למחוזות הקיטש וחוסר האמינות
יש משהו מאוד לא מובן מאליו בכך שסרטים המבוססים על סיפורים מהשואה ממשיכים להיעשות. 70 שנה לאחר הזוועה ששינתה את פני העולם, וחשפה את הרוע הגלום באדם, סיפורי ההישרדות והאימה עדיין מציתים את דמיונם של יוצרים ומשמשים קרקע פורייה לסרטי קולנוע רבים.
בשנה שעברה נרשם שיא חדש בתחום עם זוכה האוסקר מהונגריה "הבן של שאול", שהציג מבט מצמרר שקשה לשכוח מתוך מחנה ההשמדה אושוויץ לקראת תום המלחמה.
מתוך הסרט "שקית של גולות" צילום: Thibault Grabherr עכשיו מגיע אלינו מצרפת "שקית של גולות", והוא מביא את סיפורם האמיתי של מוריס וג'וזף, שני אחים צעירים בפריז של תחילת שנות הארבעים, שהוריהם שולחים אותם למסע למקום מבטחים, הרחק מאימת הנאצים.
הסרט מבוסס על רב־המכר של ג'וזף ג'ופו, והוא נהנה מהפקה מרשימה. סיפורם של האחים מתפרס על פני לוקיישנים רבים, עם אינספור דמויות, והבימוי של כריסטיאן דוגואי הקנדי שואף להזכיר לנו את זה. התוצאה היא סרט יפה לעין השם דגש על עיצוב וצילום. גם ליהוקם של שני השחקנים המגלמים את האחים, דוריאן לה קלש ובאטיסט פלוריאל, התגלה כמוצלח, והם מצליחים להחזיק על עצמם את המטען הרגשי של הסיפור.
עם זאת, "שקית של גולות" מרגיש כמו סרט מרוכך מדי, כמעט פרווה. אולי זו תוצאה של צפייה דרך עיניים ישראליות, שכבר לא מתרגשות מהר, לאחר שנחשפו לסיפורים המצמררים בלי הפסקה מאז ימי בית הספר היסודי.
כסרט שעוסק בדברים האיומים ביותר שיכולים לקרות לילדים תמימים, "שקית של גולות" מרגיש כמיועד לקהל צעיר יחסית. הוא נמנע מכאב אמיתי וגולש יותר מדי פעמים למחוזות הקיטש כדי ללחוץ על בלוטות הרגש של הצופים.
לקראת סופו אפילו אפשר להאשימו בחוסר אמינות, במיוחד ברגעים כאשר החדשות על תום המלחמה מגיעות לכפר הצרפתי שבו הילדים חיים תחת זהות בדויה כאלג'ירים. בתוך חצי דקה הגיבורים חושפים את עצמם קבל עם ועדה כיהודים, כאילו הטראומות שחוו במסעם פשוט התפוגגו ולא הותירו זכר.
