"בית" הוא אחד המושגים שהכי חשובים לישראלים, ברמה הלאומית והאישית. בין כל הדיבורים על מחירי הדיור, מסתתרת התשוקה של לא מעט ישראלים לראות בבית את המנוחה והנחלה, המקום בו אנו בטוחים מאיומי חוץ, הווילה בג'ונגל.

הבמאי הישראלי הוותיק איתן גרין ("זולגות הדמעות מעצמן") תופס יפה את התחושה הזו בסרטו החדש "חדרי הבית". במרכזו עומדים קבלן ירושלמי (יובל סגל המרשים) ובנו חסר הביטחון שמנסה להצטיין בכדורסל (עידו זייד). בעקבות הסתבכות כלכלית, המשפחה נמצאת בסכנה לאבד את ביתה הירושלמי היפה, אותו בנה האב בעשר אצבעותיו.

לטוב ולרע, גרין — שבגילוי נאות אספר ששימש לי כמורה במשך שנים — עושה סרטים ישראלים "כמו פעם". הוא מביים דרמות משפחתיות שקטות, כמעט טלוויזיוניות, עם מעט מאוד ראוותנות קולנועית והסחות דעת. יש פה סיפור אנושי קטן על אב ובן שעומדים מול מצוקה אדירה, אך הסרט בכוונה ממעט בהיסטריה ובדרמה גדולה מהחיים, ומנסה לחדור לאט־לאט מתחת לעור של הצופים. אצל חלק מהקהל הקולנוע הזה עלול להיתפס כמיושן, אבל מי שייפתח לטון המדוד שלו יגלה סרט עם לא מעט רגעים יפים.

הדרמה הצנועה והמתוסרטת מאוד של גרין מהווה גם מכשול פה ושם. הסרט מאבד בחלקו השני קצב ומתפזר ליותר מדי כיוונים. הניסיונות של גרין להתייחס שוב ושוב לנושאים אופנתיים כמו חזרה בתשובה וזיכרון השואה לא ממש מתאימים לסרט, בטון או במהות.

מנגד, הסרט עובד נהדר כשגרין חוזר להתמקד במערכת היחסים בין האב לבן, ובין שניהם לדוד המוחצן (דני שטג המצוין) ולדמויות גבריות נוספות. גם הסצנות שמתרחשות במהלך משחקי הכדורסל, אהבתו הגדולה של גרין, ממלאות את הסרט ברגש.

התוצאה היא סרט לא אחיד ברמתו, ובכל זאת בליבו הוא קולנוע ישראלי נוגה ויפה. מומלץ, למרות הסייגים.