3 כוכבים
בצד האחד: משורר קומוניסט נערץ, שמן, חובב אורגיות, ששום פרה אינה קדושה עבורו. בצד השני: שוטר צעיר, בור, שונא שמאלנים, ששואף ללכוד אותו. לא צריך להיות מומחה גדול להיסטוריה של דרום־אמריקה כדי להבין שהסיפור של "נרודה" הצ'יליאני יכול באותה מידה להשתכפל כאן. הנה עוד מדינה בה יש תיעוב הדדי נצחי בין "ימין פשיסטי" ל"שמאל בוגדני".
צפו בטריילר
"נרודה" מתרחש בסוף שנות ה־40 בצ'ילה, אז המשורר פבלו נרודה (לואיס גנקו) היה גם סנאטור רב עוצמה מהמפלגה הקומוניסטית, דבר שהוביל את השלטונות לרדוף אחריו. על המשימה מופקד בלש שאפתן (גבריאל גרסיה ברנאל, טוב כמו תמיד) שתמיד נמצא צעד מאחוריו. המרדף מתקיים בכל רחבי צ'ילה, ומגיע עד לפסגות האנדים המושלגים. אבל מה שהיה יכול להיות סרט בלשי־היסטורי מרתק, מתמוסס אט־אט והופך להיות משהו אחר - מורכב יותר, אבל גם מתסכל ומפוספס יותר.
זה הסרט השני שמגיע אלינו השנה מהבמאי הצ'יליאני הצעיר והמבטיח פבלו לאריין אחרי "ג'קי" עם נטלי פורטמן. למרות ההבדלים התהומיים בשפה ובמנטליות, אלה בסוף סרטים די דומים: לאריין לא מעוניין בביוגרפיה מיינסטרימית, אלא רוצה להעביר בכמה תמונות וסאונד איזושהי מהות חמקמקה של דמות, בנקודה מסויימת בחייה. וכאן גם הבעיה שלי עם הסרט: הדמות של נרודה לא יוצאת ממש מעניינת. לאריין פשוט מעריץ אותו יותר מדי, וככל שהסרט מתקדם הוא רק הולך ומדגיש כמה השוטר שרודף אחריו לא מסוגל להשתוות לו. זה יוצר סרט בלי הרבה מתח - רק הרהורים נוגים.
לקראת סופו גם הוא מקבל טוויסט סטייל "אדפטיישן", שהופך את הכל לסיפור בתוך סיפור, לדיון על יוצר מול היצירה שלו. הכוונות מעניינות וראויות לדיון, אבל התוצאה מתסכלת. כמו הסרט כולו.
