למה מגיע לנו כל הטוב הזה

"שומרי הגלקסיה" הוא מה שהאמריקאים קוראים A hard act to follow. האנרגיה האדירה שלו, ההומור הכמעט דגלאס אדאמסי, הקסם האישי שהפך את כריס פראט לכוכב אינסטנט – הסרט ההוא היה סדרה שלמה של מכות ברק. עכשיו, מילא הסיכוי שהן יכו ביחד, אבל מה לגבי הסבירות שהן יכו פעמיים?

משימה בלתי אפשרית אמיתית חיכתה כאן לבמאי-תסריטאי ג'יימס גאן, שכמו כל דבר שקשור ל"שומרי הגלקסיה" הגיע משומקום (כלומר, עם כל הכבוד ל"סופר" ול"Slither", סרטי האינדי המגניבים שלו). הדבר היחיד ששיחק לטובתו הוא שהאופי של הסרט הראשון היה כל כך מובהק שאת התסריט של השני אפשר היה לתפור ממש על סמך צ'ק ליסט - וייאמר מיד, האיש לא הותיר ריבוע לא מסומן. אווירה שטותניקית בואכה קמפית? צ'ק. רגעים מספיק נוגעים בשביל ליצור בדיוק את תחושת ה"דבילי אבל עם לב" המאזנת? צ'ק. פסקול אייטיז צ'יזי-נוסטלגי? צ'ק. אקשן, ספקטקל, סיפור-פיתוח לכל אחת מהדמויות וסדרה שלמה של קטעי "אני לא מאמין שהם עשו את זה"? טריפל צ'ק. סליחה, קוואדרופל. וכאן בדיוק טמונה הבעיה של "שומרי הגלקסיה 2", בעיה שמדרדרת אותי מחדש לאנגלית: מדובר במקרה קלאסי של Too much of a good thing.

הסרט נפתח ב-1980, שם אנחנו פוגשים את אמו – ויותר רלוונטי, את אביו – של קווייל (פראט). כרגע זאת גרסה מוצערת של קורט ראסל, ובהמשך נקבל אותו במהדורה תקנית מבחינה כרונולוגית. כזכור או שלא, מדובר בחייזר שהגנטיקה שלו הפכה את קווייל לבן תערובת. שמו אגו, ויש לזה סיבות טובות שיובהרו בהמשך.

בחזרה להווה, אנחנו פוגשים את ההרכב המלא של שומרי הגלקסיה במשימת שמירת גלקסיה שגרתית: איישה, המנהיגה של גזע זהוב שמכנה את עצמו "הריבונות" (אליזבת דביקי), שילמה לשומרים כדי להחזיר סוללות יקרות ממפלץ ששם עליהן יד. הבעיה היא שרוקט (קולו של בראדלי קופר) לא מתאפק ושומר כמה מהסוללות לעצמו, אז עכשיו הריבונות עצמה בעקבות השומרים, ובדיוק כשהמצב נעשה לחוץ מגיע משומקום אגו ומציע את עזרתו. בינתיים למדנו שקווייל מאוהב רשמית בגאמורה (זואי סלנדה), שמצדה מקשיחה עמדות; ושאחותה של גאמורה, נבולה (קארן גילאן), נשבעה לחסל אותה; ושאגו מסתובבת עם עוזרת אמפתית, שזה כמו טלפתית רק לרגשות ולא למחשבות (פום קלמנטיף); ושדראקס (דייב בוטיסטה) שם עליה עין בדרכו הייחודית. חוץ מזה, גרוט (קולו של וין דיזל) הוא כזכור כבר לא עץ בגיר אלא תינוק – או שמא שתיל? – שצריך ללמוד איך לשמור על עצמו לפני שילמד איך לשמור על הגלקסיה.     

מה שתיארתי כאן הוא לא הרבה יותר מהאקספוזיציה. לראיה, בכלל לא הזכרתי עדיין את התפקיד המיותר לחלוטין שממלא סילבסטר סטאלון, ויותר חשוב – עוד לא הגעתי לאב המאמץ של קוויל, יונדו (מייקל רוקר), שהדמות שלו תעבור כמה וכמה פיתולים במהלך 136 הדקות של "שומרי הגלקסיה 2".

על מה הסרט הזה? קשה לראות את היער מרוב גודש עלילתי, אבל הוא על בדידות. התמה הזאת היא חוט השני שמקשר בין תת-העלילות ובין הדמויות; כמאמר השיר, יש כאן אנשים שמבדידות הפכו קשים ומעטים שיצאו ממנה נשכרים, כאלה שמפחדים מהדממה וכאלה שמצאו או עוד ימצאו בה נשמה. זה בפירוש נוגע ללב, בוודאי בתוך סרט גיבורי-על קמפי-צ'יזי, אלא שזה יותר ניתוח בדיעבד; ברמה של חוויית צפייה, הסרט הזה הוא פשוט יותר מדי. יותר מדי תת-עלילות, יותר מדי קרבות, אפילו יותר מדי בדיחות.

בהשוואה להמשכון האנסמבל הראשון מבית מארוול - "הנוקמים 2", שסבל גם הוא מעודפי ייצור קיצוניים – יש כאן מגמת שיפור. כלומר, "שומרי הגלקסיה 2" לא פחות עמוס, אבל הוא בפירוש פחות מפוזר. לראיה הצלחתי למצוא בו תמה של ממש, וזה לא בקטע של מבקר קולנוע פלוץ. ג'יימס גאן שם את הלב של הסרט ישר על השרוול שלו, וההצלה של "שומרי הגלקסיה 2" – אפשר אפילו לומר, הגאולה שלו – טמונה בסיפא של גזר הדין. כלומר כן, זה בהחלט טו מאץ', אבל זה גם בפירוש a good thing.