במערכת הפוליטית פגשתי שני סוגים של פוליטיקאים. הסוג הראשון מהווה לצערי את הרוב ובגללו המערכת הפוליטית הפכה למקום מייאש וציני כל כך – אלה פוליטיקאים שקמים בבוקר ושואלים את עצמם מה טוב לי, מה יקדם אותי, מה יבטיח שאבחר שוב, שמעמדי ישתפר. בשיקולים שלהם לא תמצאו ערכים, ולא אידיאולוגיה היא שמניעה את הבחירות שלהם. רק חישובים פוליטיים קטנים וקומבינות למקורבים. הסוג השני הוא פוליטיקאים שקמים בבוקר וזוכרים כל יום מחדש למה הם נבחרו ומי שלח אותם. אתם. הם לא שואלים את עצמם מה טוב לי אלא מה טוב לאזרחי ישראל. הם לא מתבלבלים בדרך כי מה שמניע אותם זה ערכים ותפיסת עולם. – אבי גבאי, מתוך פוסט בדף הפייסבוק שלו, 20.4.

עולם מייאש יש שם בחוץ. עולם שהוא ג'ונגל. חוק הג'ונגל שולט. נשיא חדש נבחר לארצות הברית של אמריקה. לא בגלל שהוא נחמד. גם ברוסיה שולט הכח, הפחד. ובטורקיה יש שליט כל יכול. וגם בישראל לא אנשים נחמדים מנהלים את ההצגה. כלבי שמירה, בולדוגים, שנובחים בפראות על הורים שכולים, ובעלים (ראש ממשלה) שנותן להם להשתולל. עולם מייאש שבו החזק, הבריון, הבוטה, האגואיסטי, האינטרסנטי שולט. איזה מקום בכלל יש בעולם הזה לאנשים עדינים, אנשי שלום, אנשים הגונים שאותם אנשים המוניים (לכאורה) ואלימים (או לא לכאורה) ידרכו עליהם מבלי לתת על כך דין וחשבון?

"חדרי הבית", סרטו החדש של איתן גרין, הוא סרט שעדיין מאמין באמונה כמעט נאיבית בטוב שבאדם. ביכולת של אותה הגינות לנצח, בכל זאת ולמרות הכל. המצב קשה. הנושים לוחצים. יש חובות. כבדים. הוא רוצה לשלם לפועלים שלו, אבל אין לו. מחכים לו מתחת לבית באיומים. רודפים אותו. יורדים לחיי הבן שלו, שחקן כדורסל מצטיין. המאמן הקשוח שלו, שהוא המורה לספורט (וגם להיסטוריה) לא נותן לו מנוח. לא מראה לו הערכה.

ואיתן גרין מוביל את הסיפור הזה בשקט, בבטחון, ומראה, כמה פעמים בסרט, שדווקא בעדינות, בדבקות בהגינות, בדרך הלא מתלהמת, דווקא ברגעים שאחרים מתפרצים, בועטים, פוגעים באחרים, דווקא ברגעים האלו, אם תמשיך לדבוק בכח השקט והמופנם, דווקא אז תדע לעשות את השינוי המיוחל. כך זה, למשל, כשהנער מתפרק מול המורה שלו. וכך גם זה בפגישה מכריעה עם הנושה הערבי שמציע פתרון, בעוד הגיס (חסר הסבלנות) בחדר השני, מאיים להתפוצץ (ואיתן גרין, בעריכה מקבילה, מרים את המתח בין שתי הדרכים לשיא. האם האלימות האימפולסיבית תגבר, או ההגיון שמגיע מתוך הבנה עמוקה ושקטה של המצב).

יובל סגל, שחקן ורסטילי, כאן נענה לחלוטין לחזון של גרין, וגם ברגעים לא נעימים, שומר סגל על שקט נפשי, מגיב מבפנים, לא בגסות (וגרין מנגיד את זה יפה לתגובות ההמוניות של הגיס, בגילומו היפה של דני שטג, שיודע לאזן את האימפולסיביות של הדמות שלו עם לב ונשמה שהופכות את הדמות הזו לאנושית ואמינה ולא לקריקטורה. ראו, למשל, את התגובות השונות של שני האנשים האלו לאותו מקרה – הסהרוריות של הבן). וכך גם בסיפורי המשנה – עידו זייד מרגש בתפקיד הנער המתבגר המופנם, שסופג השפלות מהבית ומבחוץ, ואריה צ'רנר יודע גם הוא לא להגזים את תפקיד המורה שלו, וללכת על הקו הדק שבין בוטות לבין אנושיות, שנדע שהאיש הזה יכול להיות ולהתקיים ממש בשכונה שלנו.

יש לי גם קצת טענות לסרט הזה, והן נוגעות בעיקר לשימוש הלא ממש אינטלגנטי שגרין עושה במוסיקה, שכאילו מבשרת מראש שגרין יהיה בסרט הזה בעד העמדה האנושית והשקטה, ולא בעד הגישה האגרסיבית. במקום לתת למסקנה לבוא מתוך התסריט היפה, המשחק של השחקנים, והעריכה שיודעת לגלגל את הסרט בקצב נכון, גרין קצת לוחץ ברגעים מסוימים עם מוסיקה שבמידה מסוימת מגלה לנו את הסוף הרבה לפני שהוא מגיע. ובעיקר רבע השעה האחרונה היא הבעייתית, כי היא לוקחת את הסרט למקום מוגזם מאוד, מוגזם מדי, שחורג מהשפה העדינה של הסרט, ובאיזשהו מקום הולכת נגד המסר העדין והאנושי של כל היצירה הזו.

אבל רבע השעה הזו לא ממש מצליחה לקלקל את הרושם שהשאירה השעה וחצי שבאה לפניה, והשימוש השגוי לטעמי במוסיקה גם הוא קטן ולא משמעותי, וכך הסרט הזה, ברובו, הוא סיפור מרגש על דמויות שקטות שמאמינות בטוב הלב של האדם, בהגינות שבו, ביכולת לפתור משברים בעזרת הידברות ולא במלחמות, למרות שהעולם בחוץ יכול להיות לפעמים מאוד לא נחמד. כרגע העולם הזה נראה אפור מאוד, קודר, ומאיים. אולי אנחנו צריכים את "חדרי הבית" לרפואה, כדי שנוכל להאמין שיש בכל זאת תקווה לעתיד טוב יותר עבורינו, עבור אלו שעוד מאמינים באנושיות החמה של האדם באשר הוא אדם. סרט יפה ומרגש שנמצא עכשיו בבתי הקולנוע. כדאי לראות.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il