במרץ האחרון הופיעה חבורת נשים לבושה בגלימות אדומות וכובעים לבנים להצבעה של הסנאט בטקסס. הסנאטורים התכנסו כדי להצביע על הצעות חוק שקשורות להפלות, כאלה שיגבילו את חופש הבחירה של הנשים האמריקאיות, ברוח הממשל הנוכחי, והנשים בחרו להתלבש כמו השפחות מספרה של מרגרט אטווד "סיפורה של שפחה", כדי להזכיר לאן העולם יכול להידרדר אם הממשלה תמשיך להתערב לנו ברחם. הספר יצא ב-1985 והמכירות שלו בארה"ב קיבלו בוסט רציני אחרי הבחירה של דונלד טראמפ לנשיא. צירוף מקרים? כנראה שלא.
"סיפורה של שפחה" (ימי א', 22:00, ב-HOT HBO וב-HOT VOD) מתרחש בעתיד הלא רחוק, בו מה שנותר מארה"ב הוא משטר דתי קיצוני שמוציא להורג אנשי ונשות מדע, רופאות ורופאים, הומואים ולסביות או כל מי שמנסה להתמרד. בעתיד הזה, רוב הנשים עקרות וגם מי שמצליחה ללדת ניצבת מול סיכויי הישרדות קטנים מאוד של התינוקות החדשים. מי שהצליחה ללדת ילד בריא פעם אחת נלקחת על ידי המדינה והופכת לשפחה. הילדים שלה, כמובן, נלקחים ממנה.
ג'ון (אליזבת מוס, "מד מן"), היא אחת מהנשים האלה. היא לא יכולה להשתמש עוד בשמה האמיתי, וכמו שאר השפחות, נקראת על שם הבעלים שלה - "שלפרד" (של פרד, באנגלית Offred). הלכה למעשה, היא רחם מהלך, כלי קיבול. כמו שאר השפחות, היא מצוותת למפקד בצבא השלטון החדש, שאשתו - שגם היא צוותה לו על ידי השלטון לפי סטנדרטים מסוימים (הנשים הנשואות הן רזות ובלונדיניות) - עקרה.
שלפרד אמנם זוכה ליחס טוב יותר מאשר המשרתת בבית הזוג, שכמו שאר המשרתות נקראת "מרתה" ואפילו לא זוכה לשם ייחודי משלה, אבל היא עדיין שם כדי למלא מטרה אחת בלבד - לשאת ילדים. תפקידה הוא לשכב בלילות בין שני בני הזוג תוך שפרד (ג'וזף פיינס, "שייקספיר מאוהב") מפמפם לתוכה את הזרע שלו, ובמידה והיא נכנסת להריון וגם מצליחה ללדת תינוק בריא, היא תישאר איתם עד שתסיים להניקו ואז תעבור לזוג אחר.
בינן לבין עצמן, השפחות יכולות לדבר מעט יותר בחופשיות, אבל גם זה עד גבול מסוים. מלבד נוכחות מסיבית של אנשי הצבא של השלטון החדש, ישנם גם אזרחים שנראים רגילים אבל משמשים כ"עיניים", ותפקידם הוא לרגל ולהלשין על מי שנחשד כמורד, כמו שלגלן (אלכסיס בלדל, "בנות גילמור"), לסבית שהייתה דוקטור לביולוגיה וניצלה מגורל בטוח של מוות כמו שאר אנשי המדע רק כי היו לה שתי שחלות עובדות.
"סיפורה של שפחה" הופך לסדרה בתקופה מעניינת. מצד אחד, הבחירה של טראמפ שמרחפת מעל העולם המערבי הליברלי וכבר מייצרת רגעים הזויים כמו אותה התמונה בה טראמפ, מוקף בגברים בלבד, חותם על מסמכים שנוגעים לבריאות האישה. מצד שני, המאבק הפמיניסטי רק מתחזק ונשים יכולות להשמיע קולן - לכתוב פרק שלם בסדרת הטלוויזיה שלהן על אונס אפור או לדרוש תשובות מפרקליטות המדינה למה היא לא מעמידה לדין חבורה של אנסים. "סיפורה של שפחה" לא רק מזהיר ממה שיכול לקרות אם שליטים שמרנים יוכלו להחליט מי תלד, מתי ואיך, הוא גם מזכיר לנו שכמו בשנה שהספר יצא, גם היום קיימים שני מרכיבים שיכולים להפוך את הסיפור הזה למציאות - הנוכחות המסיבית של הדת בחיים המודרניים וההבדל הביולוגי התמידי.
הרחם, אותו איבר שהופך נשים לחזקות פיזית ומסוגלות לייצר חיים, הוא גם זה ששם אותן בעמדת חולשה. במידה והאנושות באמת תגיע למצב שהעקרות תהיה מגיפה ותסכן את ההמשכיות, הרעיון שהממשלה תתערב באופן אגרסיבי יותר בילודה לא נשמע אבסורד כלל וכלל, ממש כפי שהשמות "של-פרד" או "של-גלן" ישמעו לכם פחות מזעזעים אם רק תחשבו לרגע שאפילו מישל אובמה הייתה פעם מישל רובינסון.
אז כן, "סיפורה של שפחה" היא סדרה חשובה, פמיניסטית, מלאה באזהרות ואחת שחשוב שטרמאפ יצפה בה, כשהוא מתפנה מהאובססיה שלו לתוכניות הסאטירה שלועגות לו. אבל גם בלי האג'נדה הפוליטית, מדובר בדרמה יפהפייה, משוחקת לעילא ומבוימת נהדר, שמתנהלת בקצב לכאורה איטי אבל מלא התרחשויות ומומלצת גם עבור מי שאין לו רחם או עניין בפוליטיקה מגדרית.