אין דבר שהקולנוע מפחד ממנו יותר מאשר טכנולוגיות חדשות. אחרי הכל, רוב רובם של סרטי המדע בדיוני יוצאים מאותה נקודת מוצא עלילתית: פריט טכנולוגי חדש שנראה נפלא בהתחלה – נניח רובוטים או דינוזאורים משוכפלים – מתברר בהמשך כטעות נוראית ולרוב גם קטלנית.
כשזה מגיע לעידן האינטרנט, סרטים הם חשדנים וטכנופוביים עוד יותר. ככה זה כשאין דבר שמאיים יותר על אולפנים הוליוודיים מהורדות בלי חשבון. לכן, מה הפלא לראות סרט עטור כוכבים כמו "המעגל" – שמתאר את מה שקורה באימפריית רשת סטייל פייסבוק או גוגל ־ הטוענת שהיא פועלת לטוב, אבל בעצם חורשת רע?
אמה ווטסון היא המתמחה שמתקבלת לתאגיד המלוקק, ואט אט נחשפת לפרצופו האמיתי. מולה, טום הנקס כמייסד החברה הנערץ והמפוקפק, שהפך את החברה שלו למעין כת. ועם קאסט כזה אטרקטיבי וסיפור שנשמע על פניו מעניין ורלוונטי, בטח תתהו איך לא שמעתם על הסרט הזה. כי אם שמעתם עליו, למדתם בטח שמדובר בכישלון קופתי וביקורתי מביך.
הסיבה לכך פשוטה: "המעגל" הוא סרט נורא מטופש, ומצפייה בו די ברור שבתהליך העשייה שלו משהו השתבש פלאים. זה מצער במיוחד, כי בנוסף לשחקנים, יש פה גם במאי סופר־מוכשר ומסקרן, ג'יימס פונסולדט, שהבריק בסרטים העצמאיים הנפלאים "סוף המסע" ו"ספקטקולאר נאו". לעומת זאת, "המעגל" רב התקציב נראה מתחילתו כתאונת דרכים. ובכלל: כסרט ממש לא רלוונטי, בעיקר אחרי שסרטים מצויינים כמו "הרשת החברתית" ו"סטיב ג'ובס" כבר ניתחו באיזמל מנתחים את פייסבוק ואפל. "המעגל", לעומתם, נראה כמו מותחן נחות שהולם בנושא עם פטיש חמישה קילו.
נדמה כאילו כל הדמויות מאבדות חצי ממנת המשכל שלהן כשהן עוברות לעבוד בתאגיד הטכנולוגי, מוותרות על כל מימד של פרטיות, ולא שואלות את השאלות הבסיסיות ביותר שמכיר כל גולש. הסרט לא פרוע מספיק כדי להיות סאטירה, לא מפחיד בכלל כמותחן ולא מעמיק מספיק כדי להיות דרמה נוקבת. מה שנותר הוא שיעור חברה, ולא כזה שמוגש על ידי התלמיד הכי חכם בכיתה.
