נתחיל מהשורה התחתונה: בכל מבחן אובייקטיבי, "המומיה" הוא לא סרט טוב במיוחד. הוא נפוח, מטופש, מלאכותי, עם סטאר שמניותיו בהתרסקות מתמדת — שלום לך, טום קרוז — ושממשיך בגיל 54 להתנהג כאילו הוא כוכב האקשן הגדול ביקום, בלי הצדקה של ממש. די ברור למה הסרט הזה מוכתר בארה"ב כפאדיחה וככישלון בקופות (ברחבי העולם הוא מצליח יותר), ובאופן כללי אל תתפלאו אם תחושו פה ושם מבוכה קלה כשתצפו בפיסת הטראש הזו. ואני, אבוי, נהניתי ממנו.
"המומיה" הוא למעשה ניסיון ראשון וקצת עילג של אולפני "יוניברסל" להתפרץ לתחרות בין אולפני "מארוול" ו"די־סי קומיקס" עם סדרת גיבורי־על משלה שתיקרא "העולם האפל". הטוויסט הפעם הוא שבמקום דמויות קומיקס, האולפן שאחראי לכמעט כל סרטי האימה הקלאסיים מ"דרקולה" ועד "פרנקנשטיין", יגיש לנו סדרה חדשה ורעננה שבה הגיבורים הם המפלצות הישנות הללו, שכעת נלחמות זו לצד זו בעולם העכשווי.
"המומיה" אמור היה להיות סיפור המקורות של הדמות הראשונה – ובכן, המומיה – והוא די צולע. במרכזו קרוז כשכיר חרב שמסתובב משום מה בעיראק המדממת מדאעש – סחטיין על הטאץ' האקטואלי – וחוטף קללה עתיקה ברגע שהוא משחרר מומיה מצרית שאיש מלבדו לא חשב שהיה צריך להתעסק איתה. אחרי סצנת התרסקות מטוס מצוינת, אל הגיבור שלנו חוברת גרסה עכשווית של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד (ראסל קרואו העגלגל מתמיד, במשחק מגוחך). ונחשו מה: הוא עומד בראש ארגון סודי־סודי־ביותר שבא להגן על העולם מהרוע או משהו כזה. כאמור, קשקוש.
אין הרבה מילות הגנה שאפשר לומר על "המומיה". כמו ארוחת פאסט פוד לא בריאה, כמו ביקור דביק בלונה פארק, "המומיה" פחות או יותר מספק את החוויה המינימלית שאפשר לצפות מסרט קיץ מטופש: שילוב של אקשן והרפתקאות, הומור ותחושה בומבסטית. הוא לא יגלה לכם שום דבר חדש – בעצם כל שנייה פה מועתקת מסרטי "אינדיאנה ג'ונס" ואח"כ עוד קצת מ"אינדיאנה ג'ונס" – אבל נראה שאף אחד לא מצפה שתזכרו מזה משהו ממילא כשתצאו מהקולנוע. יתרונו המרכזי הוא חוסר הרצינות המוחלט שבה כולם לוקחים את עצמם. חוץ מקרוז, שממשיך עדיין להביט לעבר המסך בפנים קודרות כאילו הוא מככב מינימום ב"אהבה בשחקים".
