על גופתו המתה
כל הנסיבות העידו ש"עיר המתים" יהיה כישלון מסחרי ואמנותי, אבל סרטו החדש של סטיב מיינר מצליח להפתיע לטובה עם בידור רדוד שלא מפחד להתמקד בעיקר בבליסת גופות
על פניו, "עיר המתים" אמור היה להיות הסרט האחרון שתרצו לצפות בו בבתי הקולנוע, עם כל הרכיבים הדרושים למתכון בטוח לאסון ולכישלון: סרט שבמולדתו דילג על בתי הקולנוע והופץ היישר בדי.וי.די, רימייק שלמעשה אינו רימייק כלל וכלל לסרט פולחן, שחקנים בינוניים וברובם לא ממש מוכרים ובמאי שידוע בעיקר בתור מי שחרב במו ידיו את המוניטין של אחד משני מותגי האימה הפופולריים ביותר בארצות הברית ("יום שישי ה-13"), ותרם לא מעט גם להריסתו של השני ("ליל המסיכות").
העלילה, כך נטען עם כתוביות הפתיחה, מבוססת על "Day of The Dead" (שזהו גם שמו של הסרט באנגלית) של מלך הזומבים, ג'ורג' רומרו. בפועל, אפשר באותה מידה לטעון ש"28 יום אחרי" מבוסס על "ליל המתים החיים" שלו. אין כמעט כל זכר לעלילה המקורית, למעט כמה קווי דימיון בסיסיים, וגם אלה די זניחים בהתחשב בעובדה שסרטי הז'אנר, רובם ככולם, די דומים זה לזה.
"עיר המתים", אם כן, הוא סרט עצמאי לחלוטין. במרכז העלילה ניצבים אח ואחות - הוא מתבגר חרמן וחסר אחריות, היא חיילת קשוחה שמסרבת לטעון את נשקה. ככל הנראה, הוא ממורמר על כך שהיא נטשה אותו עם אימו בעיירה הנידחת בה גדלו, והיא מתוסכלת מכך שגם עזיבתה לא הצליחה לגרום לו לקחת אחריות. השניים זוכים להזדמנות להשלים פערים ולהתגבר על משקעי העבר כשיחידתה של האחות מגיעה לעיירת הולדתה, על מנת לבודד אותה משאר העולם עם פריצתה של מגפה מסתורית.
"עיר המתים". חומק באלגנטיות מהעמקה בדמויות
טוב, אולי לא ממש מסתורית: הסימפטום הראשון של המחלה הוא צינון, השני דימום מהאף, ולבסוף – טרנספורמציה מלאה ובלתי הפיכה לזומבי מהלך, רעב לבשר אדם. גיבורי הסרט, יחד עם חייל אפרו-אמריקני סטריאוטיפי להחריד, זומבי צמחוני ובחורה צווחנית (אנה-לין מקורד, נעמי המרגיזה מ-"90210"), יוצאים למלחמת הישרדות, כנגד כל הסיכויים.
זהירות, דיאלוגים!
במאי הסרט, סטיב מיינר, החל את דרכו בתעשיית סרטי האימה בתחילת שנות ה-80, כשביים תוך שנה שני פרקים בינוניים עד מחרידים בסדרת "יום שישי ה-13" (השני והשלישי). כמעט 20 שנה לאחר מכן, הוא פנה לקלאסיקה נוספת מהז'אנר, "ליל המסכות", כשביים את "H20" - או בעברית "ליל המסכות: 20 שנה אחרי" – שגם אם התעלה על כמה מסרטי ההמשך המיותרים בסדרה, עדיין החוויר בהשוואה למקור.
הפעם, אין למיינר שום יומרה להשתוות למקור. רומרו, בסרטי הזומבים שלו, מקפיד לנצל את סגולותיו של הז'אנר בכדי לייצר, באופן אלגנטי יותר או פחות,
אמירה חברתית כלשהי. מיינר, לעומתו, מסתפק בקרב רדוד בין השורדים לזומבים הבאים עליהם לכלותם, וחומק באלגנטיות מפתיעה מכל סכנה של העמקה במבנה הדמויות והקשרים ביניהן.
בכל פעם שנדמה כי גיבורי הסרט עלולים, חס וחלילה, להציף איזשהו מסר אישי או חברתי - מיינר דואג לסתום את פיהם. הרדידות הזו הופכת את "עיר המתים" לסרט אימה בידורי וקליל, ובהתחשב ביכולותיו המוגבלות של מיינר כבמאי, האג'נדה הזו פועלת כאן בעיקר לטובה. למרות פתיחה צולעת ומאופקת למדי, הסרט תופס תאוצה ובסופו של דבר מספק בדיוק את הדבר שלשמו התכנסנו: בליסת גופות וציד זומבים וולגארי ואלים.
ולסיום, הערה למפיצים: ישנם לכל היותר שני קולנוענים שניתן להמיר את שמם ב"הבמאי של 'ליל המסכות'" על גבי פוסטר. אנשי בית שמאי יכירו רק בג'ון קרפנטר, אלה מבית הלל יכללו גם את רוב זומבי. אבל להצמיד את התואר לסטיב מיינר - זה כבר מעשה הגובל בהונאת הציבור. לתשומת לבכם.
