בבסיס, לכל אחת מדמויות הקומיקס הפופולריות בעולם יש איפיון אחד שמגדיר אותן: סופרמן הוא התגלמות הצדק והטוב, באטמן הוא איש אפלולי וטראגי, איירון־מן הוא שחצן. וספיידרמן? איש העכביש שצץ לו בקומיקסים של מארוול החל משנות ה־60, ואולי דמות הקומיקס הפופולרית מכולן, מאופיין במילה אחת: מדובר ב"טינאייג'ר" — נער משכונת עוני בקווינס. זו כנראה הסיבה שהוא גם הדמות האהובה על בני נוער, שמצליחים להזדהות איתו יותר מעם שאר גיבורי־העל המלוקקים.

"ספיידרמן: השיבה הביתה" הוא העיבוד השלישי לעלילות איש העכביש בעשור וחצי האחרונים, ויותר מכל עיבוד לפניו הוא לוחץ על הנקודה הזו. גיבורו (טום הולנד המתוק, לשעבר "בילי אליוט") מוצג שוב ושוב כנער חנון, מגה־גיק, שמנסה להיות גיבור־על בזמן שהוא עדיין רץ בין שיעורים בתיכון וחווה התאהבויות ראשונות. זה מה שהופך את "השיבה הביתה" לאחד הסרטים היותר חינניים ושונים שיצאו מאולפן "מארוול": לא עוד גיבור יהיר או כזה שסיפור המקורות שלו נובע מאיזו טראומה נוראית, לא עוד נבל שרוצה להשמיד את העולם, אלא יותר סרט התבגרות ניו־יורקי וגיקי להפליא. "גיבור־העל השכונתי שלכם", אומרת הסיסמה של ספיידרמן, והסרט מקיים.

הטון הקליל של הסרט מצליח להשתלב היטב בסדרת ה"אוונג'רס" של מארוול. צריך להוריד את הכובע בפני הבמאי האלמוני ג'ון וואטס, שסיפק פה סרט קיץ מבדר וקצבי בלי הרבה זיעה ומאמץ, ובפני מפיקי הסדרה איימי פסקל וקווין פייגה שהצליחו לנפק עיבוד חדש ורענן מספיק שלא גורם לדמות להרגיש כמו חזרה על שתי סדרות קודמות.

ואם יש מקום שבו "ספיידרמן" העכשווי כן נוגע בגדולה, הוא דווקא בנבל שלו. מייקל קיטון (לשעבר "באטמן", ויש בכך לא מעט אירוניה) מוצג כמעין גנב מתכות ממעמד הפועלים. הוא ממורמר על הצלחת ה"אוונג'רס" הנוצצים ועל התעמרות הממסד, ומחליט לשנות את כללי המשחק. "הם שם למעלה מחליטים הכל בשבילנו ומשאירים לנו רק פירורים", הוא אומר, במה שנשמע כמו מונולוג שהושאל היישר מהקמפיין של טראמפ. ספיידרמן וסביבתו, מולו, מייצגים איזושהי אמריקה רב־אתנית שלא איבדה את האופטימיות של עידן אובמה. טראמפ מול אובמה בסרט של מארוול? אללי.