מרי אדלר בת השבע (מק'קנה גרייס), שהתייתמה מאמה וחיה עם הדוד שלה פרנק (כריס "קפטן אמריקה" אוונס), מפגינה כישורים מתמטיים חריגים. אבל כשהמורה מיס סטיבנסון (ג'ני סלייט) מבינה שמדובר בילדה מחוננת, זה לא עובד כמצופה: ראשית, פרנק מתנגד בתקיפות לרעיון שהילדה תעבור למסגרת ייעודית למחוננים. שנית, ברגע שאמו של פרנק וסבתה של מרי (לינדזי דנקן) שומעת על ההתפתחויות, היא תופסת את העמדה ההפוכה ועושה הכל כדי שהילדה תתקבל לבית ספר למחוננים. כשפרנק עומד בסירובו גוררת האם את בנה לבית המשפט, שעכשיו צריך להכריע מהי סביבת המגורים העדיפה עבור מרי: בית ספר רגיל והדירה המעופשת של הדוד שלה (שהוא האפוטרופוס שאמה בחרה לפני מותה) או משפחה אומנת פלוס בית ספר אקסקלוסיבי.
זה הסיפור של "חיבור פשוט" ובמקור "Gifted", כותרת שמשחקת על כפל המשמעות של המילה - "מחונן", אבל גם מי שניתנה לו מתנה. במקרה דנן מר אמריקה, שקיבל שי בדמות משמורת על האחיינית הייחודית שלו. הבמאי הוא מארק ווב, מי שהתפוצץ ב-2009 ב"500 ימים עם סאמר" המצוין ומאז הספיק לדעוך לתוך "ספיידרמן המופלא" על שני פרקיו הלא מופלאים כלל ועיקר. האם השת"פ שלו עם קפטן אמריקה מספק סיבה לחשוב ש"סאמר" היה יותר מהברקה חד-פעמית? הממ, תנו לי לחשוב על זה, לא.
אני מרגיש כאילו צפיתי בסרט הזה פעמיים – אחת כמבקר קולנוע והשנייה כאב לילדה מחוננת בת 11. הפריזמה הראשונה הותירה אותי בעיקר אדיש; התסריט מאת טום פלין לוקה באהבת יתר לדמויות, ממש מעמיד גלריה שלמה של אנשים שרוצים אך ורק בטובתה של מרי הקטנה. מילא האב-דוד והסבתא, מילא המורה, מילא הידידה הכה מיותרת של פרנק (אוקטביה ספנסר, שבשלב הזה בקריירה שלה יודעת לגלם רק את אוקטביה ספנסר): אפילו השופט נראה מתייסר. תמיסת הסוכר הזאת לא משאירה הרבה סיכוי ל"חיבור פשוט", ואין פלא שהסצנה הביי-פאר הכי טובה בו היא הרגע (ההכי צפוי, זה ממש לא ספוילר) שבו מרי מתעוררת, רואה את המורה שלה יוצאת מהחדר של הדוד שלה ומטעימה "בוקר טוב, מיס סטיבנסון". ההנאה הסדיסטית הקטנה הזאת היא בדיוק מסוג התבלינים שחסרים בגפילטע הספציפי הזה.
ההמלצה הכי חמוצה שיש לי בארסנל היא "אפשר לראות", וזה מסכם היטב את 101 הדקות הלא מזיקות אך הבהחלט לא מועילות של "חיבור פשוט". מהמשחק ועד הצילום, מהעריכה ועד הדיאלוגים, הכל כאן בדיוק סביר. לא פחות ובהחלט לא יותר. אבל זה באמת רק דבר המבקר: מהצפייה האחרת שלי בסרט הזה, זאת שבה אני אב למחוננת, יצאתי קצת מגחך והרבה כועס.
ווב ופלין, כל אחד במחלקה שלו, נופלים כאן לשלוש קלישאות או טעויות נפוצות - בקולנוע, אבל לא רק - בנוגע לילדים מחוננים. זה שהן נפוצות לא הופך אותן למגוחכות או מכעיסות פחות, אלא שכדי לצלוב כראוי את הבמאי והתסריטאי של "חיבור פשוט" אין לי מנוס מיצירת ספוילרים. בקיצור, המשיכו לקרוא רק לאחר הצפייה (או לחלופין, אם כבר עשיתם את ההיקש הלוגי ש"אפשר לראות" פירושו גם "אפשר לא").
תפיסה מוטעית 1#: כל מחונן הוא פוטנציאל לדמות משנה ב"המפץ הגדול". גאונים ומחוננים קולנועיים יהיו לנצח מדענים או מדענים בהתהוות, אבל האמת היא שילדים מחוננים באים במגוון שלם של פורמטים. הנה מה שיש לאיגוד הפסיכולוגים האמריקני (APA) להגיד בנושא: "מחוננים מציגים רמות יוצאות דופן של יכולת חשיבה ולמידה או כישורים בתחום אחד או יותר... לדוגמה, מתמטיקה, מוזיקה, שפה, ציור, מחול וספורט".
את המחוננת האישית שלי לא תתפסו פותרת משוואות בזמנה הפרטי, ובעוד שלא נורא אכפת לי איך סרטים מציגים מחוננים, בהחלט אכפת לי איך זה משפיע על התפיסה של הסביבה – ילדים, הורים ובעיקר מורים. יצא לי להיתקל באנשי הוראה שלא מבינים איך ילד מחונן יכול להיתקל בקשיים בלימודים, בעיקר הריאליים, וכל יציאה קולנועית או טלוויזיונית שמקבעת את המיס-קונספציה הזאת רק מחמירה את המצב. אז אחת ולתמיד: כן, גם למחוננים יש בעיות בלימודים, ולא, לא כל המחוננים רואים את המספרים הצפים ההם מ"נפלאות התבונה".
תפיסה מוטעית 2#: או שתהיה מחונן או שיהיו לך חיים חברתיים. זה עיקר הספוילר שדיברתי עליו, ראו הוזהרתם בשנית: כל הקונפליקט ב"חיבור פשוט" נע סביב התפיסה שיש כאן בחירה בין בית ספר רגיל שמבטיח גם חיים חברתיים רגילים, ותוכנית מחוננים שמבטיחה איזו בדידות בילט-אין. זה לא סתם נרמז: הפתרון, הסוף הטוב, הוא סצנה שמציגה פשרה – הנה מרי בבית הספר למחוננים, ועכשיו הנה מרי משחקת עם החברים הישנים שלה מבית הספר הרגיל, כמובן בחסות אותה מיס סטיבנסון שהבינה אותה כל כך טוב מלכתחילה.
מארק ווב, טום פלין, שאלונת: אר יו שיטינג מי? ילדים מחוננים נוטים להיות בשלים יותר מבחינה אינטלקטואלית מהממוצע בקבוצת הגיל שלהם. למעשה יש ברנש קנדי אחד, עיתונאי בשם מלקולם גלדוול, שקנה את עולמו בספר בשם "מצוינים" שטוען כי הבשלות הזאת היא בעצם המאפיין היחיד של המחוננות. באופן טבעי, קל להם יותר למצוא שפה חברתית משותפת עם מחוננים אחרים – ובאופן טבעי לא פחות, רבים מהם סובלים מבעיות חברתיות במסגרות הרגילות.
הבת שלי נמצאת בתוכנית מחוננים מהסוג שנעשה מקובל יותר מכיתות למחוננים – יום בשבוע היא לא לומדת בבית הספר אלא במוסד חינוכי נהדר שהיא מכנה "הוגוורטס" וטוענת שהוא המקום האהוב עליה בעולם כולו. לשמחתי ולמזלה יש לה חברים טובים בשתי המסגרות, ועושה רושם שזה נכון גם לגבי רוב ההארי פוטרים האחרים. לתייג מחוננים כחריגים חברתיים זה עוול, וזה עוד מקום שבו הוליווד רק מקבעת תפיסות מוטעות קיימות.
תפיסה מוטעית 3#: נורמלי זה טוב. אם שני הנ"ל מעצבנים אותי, אז המאבק של פרנק להבטיח למרי חיים "כמו של כולם" בעיקר מצחיק אותי. ווב, פלין, עוד שאלונת: יצא לכם פעם לראות חיים ממוצעים?
אין שום דבר טוב בנורמליות. נכון, ילדים מחוננים נושאים משא לא קל – תחשבו רק על ערמת הציפיות שיושבת על הגב שלך כשאתה מוגדר כטופ 2.5% מהאוכלוסייה בתחום מסוים – אבל הגזר שבא עם המקל הזה הוא הזדמנות לחיים לא רגילים. חיים לא ממוצעים.
לעזאזל, אפילו הורים שילדיהם נמצאים הרבה מתחת לנורמה לא צריכים לאחל להם חיים נורמליים. הורים - מטבעם, מעצם הגדרתם - צריכים לאחל לילדים חיים מיוחדים. טובים מהממוצע, לא מיישרים קו איתו. מחוננים או לא, חברותיים יותר ופחות, בטופ 2.5% או בבוטום 25% – הרשו לי לאחל לילדים של כולכם את החיים הכי פחות נורמליים שאפשר.
mako תרבות בפייסבוק