נו, בסדר, ברור שאני לא קהל היעד של הסרט הזה. ברור שהוא מיועד לבני נוער משועממים בחופש הגדול, לא למבקרים. והנה כבר בעיה עם 'ג'סטה', כמו כל גל סרטי הנוער הישראלי הנוכחי בהפקת יונייטד קינג, מ'כמעט מפורסמת' ועד 'גאליס': מדובר במוצרים עם תאריך תפוגה. אף אחד לא מצפה שמישהו יראה אותם אחרי גיל 18, מה שמותיר ליוצרים מרחב עצום מבחינתם של חפיפניקיות וזלזול במוצר ובצופים.
לא שציפיתי פה לפיקסאר, שמרגשים בני 88 לפחות כמו בני שמונה, אבל לפחות שינסו.
אם לשפוט לפי 'ג'סטה' - השם לבדו מעיד על התאמצות יתר מול הטינאייג'רים - היוצרים גם לא מבינים דבר על החיים שלפני גיל 18. במרכזו שלושה תלמידי תיכון, מובחנים כמובן: המנהיג היפיוף (און רפאלי בליהוק מתחכם מדי), הנערה הגותית (נאיה פדרמן), והחנון (מתן לקס) שמפתחים אפליקציה פופולרית ועוברים לגור בווילה עם בריכה מלאת "מסיבות ושיגועים".
אין לי בעיה שדוחפים לילדים פנטזיה קפיטליסטית שיותר מזכירה מסיבת רווקים זולה בבורגס, אבל ב'ג'סטה' כולם משחקים בכאילו, כולם מחופשים. זה כאילו 'עמק הסיליקון', כאילו 'מסודרים', רק שהביצוע לכל אורכו מרגיש מתנ"סי. העובדה שהסרט יוצא בשושו אחרי קמפיין חוצות די מטורף ל'כמעט מפורסמת', מראה כנראה שגם מפיקיו ידעו איזה מוצר דליל יש להם ביד.
מה שבאמת דוחה בסרט הוא שהבמאי קובי מחט והתסריטאי איתי מאירסון מכירים רק גאג אחד שלדעתם מצחיק ילדים: ירידות על השמן. סדרת ההשפלות הבלתי פוסקת נגד הדמות של לקס, שכולם קוראים לו מקרר ושמוכן לאכול בוטנים מהרצפה - מוציאה את הסרט הזה מתחום החפיף לבני הנוער ועוברת לתחום הבריונות הקולנועית. זה חטא כפול: הסרט מציג את עצמו כשליט נאור שנותן קול לשמנים והדחויים, בעוד בפועל הוא הבריון שדוחף את הראש שלהם באסלה. מגעיל.
