כבר מהטריילר והפוסטר היה ברור: 'ולריאן ועיר אלף הכוכבים', הסרט החדש של לוק בסון, הוא חיקוי של חיקוי. שימו במיקסר את 'מלחמת הכוכבים' יחד עם 'אווטאר' ו'שומרי הגלקסיה' ותגישו בגרסת הפי־אלף, מה רע?

התוצאה הייתה אמורה להיות סרט הרפתקאות חלל מגניב ופאן טהור שמתמקד בעולמות מרהיבים ויצורים מוזרים, לא בתסריט. זה עבד לבסון מצוין לפני 20 שנה ב'אלמנט החמישי'. מה שלא ידענו זה כמה מטופשת ומשעממת תהיה התוצאה.

אז נכון, כמה ברצינות אפשר לקחת סרט שבו חלק מרכזי מהעלילה קשור למרדף אחר לטאה חללית שמשלשלת פנינים מהתחת? הבעיה ש'ולריאן' לא עובד פעמיים: הוא אידיוטי מכדי להיחשב סרט הרפתקאות לגיטימי, והוא לא באמת מספיק קאמפי או פארודי כדי לעבוד כדאחקה.

הסרט, שמבוסס על סדרת קומיקס צרפתית דווקא די מוערכת, מספר על קצין וחיילת בממשלת החלל העולמית (דיין דיהאן וקארה דלווין, שוב נוראית אחרי 'יחידת המתאבדים'). הם נגררים להרפתקה ברחבי עיר־חללית שעומדת בפני השמדה, תוך כדי פלירטוטים הדדיים ומעיקים כמובן.

נראה שאחרי 'לוסי' המצליח והכיפי, בסון מגיע לסרט כמי שאיבד קצת את חוש הביקורת העצמית ומוכן להוציא לצופים טראש לא אכיל. הדיאלוגים מטופשים, הבדיחות לא עובדות, יש מלא סקסיזם בשקל ודאחקות על כמה נשים אוהבות שופינג. ובעיקר: הדמויות לא ממש מעוררות אהדה. ריהאנה, בהופעת אורח בת עשר דקות, היא באופן אירוני היחידה שמצליחה לצאת בשלום מהסרט.

תגידו מה שתגידו על סרטי 'מלחמת הכוכבים', האהבה אליהם עובדת בגלל גיבורים כמו האן סולו, לא בגלל עוד רקע חללי שכל ילד יכול לעצב היום במחשב. וככה בדיוק מרגיש ולריאן: כמו שומר מסך במחיר 200 מיליון יורו. אתה בן 58, לוק, תתבגר כבר.