"הנערה האלמונית" הוא מעין שעטנז קולנועי מוזר בין שני סוגי קולנוע שלכאורה לא מתחברים: מצד אחד, מדובר בקולנוע חברתי מעיק ומצפוני כמיטב המסורת של שני היוצרים המהוללים, האחים הבלגים ז'אן פייר ולוק דארדן, שזכו כבר פעמיים בפרס הראשון בפסטיבל קאן והתחרו גם עם הסרט הנוכחי.
הוא מתרחש כרגיל אצלם בעיר בלגית אפורה, ומספר על מנהלת מרפאה צעירה וקשוחה (אדל הנל המצוינת) שמתעלמת לילה אחד מבת מהגרים שמתדפקת על דלת מרפאתה, ולמחרת לומדת שאותה צעירה נמצאה ללא רוח חיים.
מצד שני, האחים דארדן בעצם מתנסים כאן מבחינת הסיפור בז'אנר מסוגנן ולא טיפוסי להם: המותחן הבלשי. הרופאה הצעירה במרכזו היא מעין בלש מודרני, וכמו במיטב סרטי הבלשים היא תיאלץ לעקוב צעד צעד עד פתרון התעלומה, בניסיון לחפות על החטא הראשוני שלה שבהפניית העורף למצוקה שמסביבה. השילוב המוזר הזה בין קולנוע חברתי עצור לבין מותחן דרמטי, ששואב גם השראה ממיטב יוצרי המתח ההוליוודי, גרם לכך ש"הנערה האלמונית" נפל קצת בין הכיסאות.
מעריציהם האדוקים של האחים דארדן יגידו בטח שהם מעדיפים את הקולנוע שלהם נזירי יותר ומסוגנן פחות, ומנגד רוב הקהל שיפול על הסרט הזה בהבטחה למותחן קצבי לא יבין מה רוצים ממנו (למרות שיש בו לפחות מרדף אחד מותח ממש).
דווקא אני, שאיני מחובביהם הגדולים של האחים דארדן וחושב לא פעם שהקולנוע החברתי שלהם זוכה להערכת יתר (גם מינימליזם ונזירות זו מניירה), מצאתי את עצמי נכבש על ידי סרטם החדש שהוא בעיניי תרגיל קולנועי מבריק. יש בו מיומנות קולנועית מעוררת הערכה, עם תסריט ובימוי מדויקים ורזים, שגם בסוף מצליחים לרגש בדרכם המדודה. כדאי לתת צ'אנס, למרות החריגות של הסרט הזה.
