"גלואו": נשיקה-סטירה מהאייטיז

תחילה, נראה שהגיבורה הבלעדית שלה היא רות' (אליסון ברי, "קומיוניטי") - שחקנית צעירה ושאפתנית שפשוט לא מצליחה למצוא תפקיד בלוס אנג'לס של 1985, עד שהיא מתגלגלת אל התחום החדש של היאבקות נשים (GLOW, קרי: GORGEOUS WOMEN OF WRESTLING). תוך זמן קצר, עם זאת, מתברר כי "גלואו" נשענת על אנסמבל רחב בהרבה, הכולל בין היתר את הבמאי הציני והשוביניסטי של המופע (מארק מארון), כוכבת אופרת סבון שהייתה פעם חברתה הטובה של רות' וכעת מתעבת את עצם קיומה (בטי גילפין), ועוד ועוד.

התחושה החזקה של זמן ומקום מוסיפה המון ל"גלואו" (כמו ב"Stranger Things", גם היא של נטפליקס, גם פה פשוט קשה לעמוד בפני ההתרפקות האוהבת על האייטיז), וכך גם הפסקול התקופתי המשמח (פתיחת פרק 4 לרקע "Life In a Northern Town" של דרים אקדמי הבריטיים קנתה אותי לגמרי), אבל שלושת הטאלנטים העיקריים המובילים את כל זה הם מוקד המשיכה העיקרי פה. ברי פשוט נהדרת בתפקיד רות שאף פעם לא באמת יוצאת מהסרט שלה אלא רק מתאימה אותו למציאות המשתנה סביבה, ובכל העת נותרת נמרצת, נחושה ונוגעת ללב; גילפין, שהייתה כה סקסית וכובשת ב"האחות בטי", מעניקה עומק אמיתי לבלונדה הזוהרת שהופכת לאם ומוצאת את עצמה בבור מקצועי המוביל אותה אל עולם ההיאבקות, ומארון - סטנדאפיסט, במאי, תסריטאי, שחקן, פודקאסטר חרוץ, מה לא - ובכן, הוא פשוט מושלם בדמות שמתחילה כפוצית וסקסיסטית אבל הופכת לאנושית ומרגשת עם כל פרק חולף. הייתי שמח לצפות בסדרה בכיכובה הבלעדי של דמותו פה, סאם סילביה.

ויש לה עוד מעלות, ל"גלואו": פרק הזמן בו מתרחש הסיפור, ההרכב הלא הומוגני של הבנות ונוכחותו של הדושבאג שמנסה להפוך אותן למתאבקות מעניקים לסדרה את ההזדמנות לגעת בסקסיזם, בגילנות ובסטריאוטיפיות בהם היו ועודם נגועים כל כך הרבה עולמות מקצועיים. יוצרותיה - ליז פלהייב וקרלי מנץ' - עושות זאת בעידון יחסי, בניואנסים של דמויות וסיטואציות, ואחת ממעלותיה הגדולות של "גלואו" היא האופן בו הן מעמתות את הגישה הסקסיסטית של הענף התיאטרלי הזה עם ההחפצה המודעת שהן עצמן מבצעות. תתקשו למצוא על המסך סדרה עם יותר פריימים של ישבנים הדוקים בבגד גוף מינימלי, לצורך העניין, כשגם עירום מוגש ביד נדיבה. המתח הזה בין ביקורת לניצול הרבה יותר חריף ומורכב פה מאשר ב"כתום זה השחור החדש" - בה השתפשפו פלהייב ומנץ' כתסריטאיות - מאחר ו"גלואו" ממוקמת בעולם נצלני, להבדיל מ"כתום" שביקשה לפרק מנשקו את ז'אנר "כלא הנשים" הנצלני, וגם את זה זנחה מזמן. האם זו עדיין החפצה אם האותנטיות דורשת את זה והיוצרות הן נשים?

לו רק המורכבות המרתקת הזו הייתה מחלחלת גם לצד הקומי של הסדרה. "גלואו" בהחלט תגרום לכם לצחוק בקול רם באופן עקבי למדי, אבל מאידך, היא מידרדרת פה ושם למחוזות של פארסה שמחלישים אותה באופן ניכר. הדמויות עמוקות ומשורטטות ביד רגישה, הדיאלוגים שנונים, העולם המקצועי ייחודי, מוחצן ומרתק, ורק הסיטואציות והטיפול בהם גולשים פה ושם לדבילי, כמו קו העלילה המטופש ששולח את רות' לפקוד אירוע של מהגרים רוסים בפרק 6.

המגושמות הזאת היא מקל בגלגלים מבחינת "גלואו", וכן, יש משהו מפונק בתלונות על סדרה כה מהנה, ועוד אחת שככל הנראה לא יכולה הייתה להיות יותר ממה שהיא. זאת אומרת, אם אתה כבר יוצא לעשות סדרה על התופעה האזוטרית של היאבקות נשים באייטיז, אז "גלואו" לגמרי יכולה להיחשב כמאמץ מקסימלי. זו רק עדות לתור הפלטינה הטלוויזיוני בו אנו חיים, שאתה יכול לבוא לכיף ממכר שכזה ולדרוש ממנו להיות מעט מדויק יותר, מעט משכנע יותר, מעט טוב יותר.

הכתבה התפרסמה במגזין "פנאי פלוס"