ביקורת קולנוע: "מאהב כפול" - מותחן פסיכולוגי-מיני שיורד מהפסים

19 שנים חלפו מאז סרטו הראשון "סיטקום", ופרנסואה אוזון ממשיך לשמור על קצב עבודה מרשים, כשמאחוריו עומדים כבר 17 פיצ'רים. אוזון שייך לסוג הבמאים (כמו מייקל וינטרבוטום הבריטי) שמשלבים תפוקה גבוהה עם נטייה לפנות בכל סרט לכיוון שונה ובלתי צפוי. התעוזה הזו מצדיקה ציפייה לכל סרט חדש של אוזון, ובמקביל יוצרת פערים ניכרים באיכות בין כל אחת מיצירותיו. הסרטים יכולים להתרחש בהווה או בעבר, להיות מבוססים על רעיון מקורי או להישען על טקסט ספרותי או תיאטרלי, לפעול בזיקה למגוון ז'אנרים – קומדיה, מלודרמה, דרמה מאופקת או פנטזיה, ובהתאם לכך, להשתמש בדפוסים סגנוניים מגוונים.

מתחת למגוון הזה נמצא מצבור תמאטי הכולל כמה מרכיבים החוזרים ועולים בחלק משמעותי מסרטיו של אוזון – עיסוק במיניות, בנשיות ובזהות לא יציבה (אלמנטים שלא אחת נכרכים אחד בשני), כשאליהם מתווסף גם מימד של מציאות מעורערת – בין אם מבחינת מצבה הנפשי של הדמות הראשית, או בהיות הסרט פועל באזור הדמדומים של תהליך היצירה (כמו באחד מסרטיו הטובים ביותר – "בתוך הבית" מ-2010).

סרטיו של אוזון מוגדרים בתור קולנוע קווירי. לא במובן הרדוקטיבי הנובע מזהותו המינית של יוצרם (למרות שגם שיוך זה הינו רלוונטי), אלא בעיסוק המוצג בהם בקשרים המורכבים שבין זהות ומיניות. בדומה לטוד היינס האמריקאי ("אני לא שם"), אך תוך הכללת כמות רבה יותר של מקורות השפעה, אוזון נמצא בדיאלוג מתמיד עם יוצרים אחרים של קולנוע שמפרק את הפרדיגמה המובנית אודות מין-נטייה-מגדר, ביניהם ג'ון ווטרס (ב"סיטקום"), ריינר וורנר פאסבינדר (ב"מים על אבנים לוהטות") ודגלאס סירק (ב"שמונה נשים"). בנוסף, ניתן לזהות התכתבויות של אוזון עם במאים שעוסקים בדינאמיקות של זהות מעורערת ומיניות על הגבול שבין הטרוסקסואליות ופרוורסיה, כמו אלפרד היצ'קוק (ב"בריכת שחייה").

בסרטו האחרון של אוזון - "מאהב כפול" ("L'Amant double") ניתן להוסיף עוד שני במאים לרשימה ארוכה זו – בריאן דה פלמה ודיוויד קרוננברג. שני במאים שעבודותיהם יוצרים מידה רבה של אי נוחות וזכו להאשמות, לא בהכרח מוצדקות, אודות נטיותיהם המיזוגניות וההומופוביות. בשיחה שלו עם סרטים כמו "תאומות" (דה פלמה) או "תאומי המריבה" (קרוננברג), אוזון לא עושה לעצמו חיים קלים, אבל קשה לומר כי התוצאה הסופית משתווה, מעניינת או מהנה כמו סרטים אלה.

תשוקות מודחקות ויחסי כוח. "מאהב כפול"

"מאהב כפול" הוא אחד מאותם סרטים שכמעט לא ניתן לחשוף דבר לגבי עלילותיהם. מותחן פסיכולוגי שאמור להיות מבוסס על תפניות לא צפויות, ופועל בתנאי פתיחה הגורמים לכל צופה סביר לחשוד במידת האמינות של מה שמוצג בו. במגבלות אלו אתייחס למה שקורה בחלקו הראשון של הסרט.

העלילה מבוססת באופן חופשי על הנובלה של ג'ויס קרול אוטס (שהוצאה לאור תחת הפסבדון רוזמונד סמית), Lives of the Twins (1987) ועוסקת בקשר הטיפולי והמיני שנרקם בין אישה צעירה ושני פסיכולוגים שהם גם אחים תאומים. המותחן הפסיכולוגי עובד לסרט כבר ב-1991 (למורת רוחה של אוטס) בשם "Lies of the Twins", בבימויו של במאי סדרות הטלוויזיה טים האנטר.

ברור מדוע נקודת המוצא הפרובוקטיבית של הנובלה תניע ניסיונות לעיבודים למדיום וויזואלי, אך אלה גם חומרים שיש לנקוט בהם מידה של זהירות, או מנגד, להשליך אותה לחלוטין הצידה וליצור סרט שקופץ בחדווה אל תוך המופרע – זו הגישה בה נוקט אוזון. באופן פרדוקסאלי, "מאהב כפול" עושה זאת בקרירות סגנונית ודרמטית שאינה מתיישבת היטב עם אותו בסיס מופרע שבו מונח הסרט.

הגיבורה היא קלואי, שבהופעתה החיצונית יוצרת את האשליה שהיא מונחית על ידי אידיאל של יופי נשי צרפתי אלגנטי וצעיר. השחקנית המגלמת אותה היא מארין וכט, ששיחקה לפני ארבע שנים בתפקיד של נערה-זונה בסרטו של אוזון "צעירה ויפה". משהו לא בסדר אצל קלואי. בעברה הייתה דוגמנית, אבל כעת היא עובדת בתור שומרת במוזיאון - שם היא מתיישבת על כסא, בתוך מרחב של אובייקטים אומנותיים. הסרט מתחיל בקיצוץ שיערה הארוך לתספורת "פיקסי" קצרה שאומנם לא פוגעת ביופייה, אך מרמזת על התרחקות ממיניותה הפיזית. כפי שהיא תתוודה בהמשך, היא למעשה פריג'ידית ומעדיפה שיסתכלו עליה מאשר שייגעו בה.

קלואי סובלת מכאבי בטן. הגניקולוג שאליו היא הולכת בתחילת הסרט מפרש אותם כנובעים ממקור פסיכוסומאטי. בכניסה לסצנת הבדיקה מטלטל אוזון את הצופים בחיבור פרובוקטיבי בין תנועה בתוך חלל ורדרד המתגלה להיות בדיוק הדבר שעליו אתם חושבים, ובין מאטץ' קאט לעין של הגיבורה. נקודת מוצא שתזיל ריר בקרב כל חובבי הניתוחים הפסיכואנליטיים-פמיניסטיים של טקסט קולנועי. זו לא הפרובוקציה הוויזואלית היחידה שתהיה בסרט, אך רחוק מלהיות ברור האם אלו, והעלילה בכללותה, מתחברים לרעיונות בעלי ערך ממשי.

קרירות סגנונית ודרמטית

קלואי קובעת פגישה בקליניקה של פסיכולוג נאה בשם פול מאייר (ג'רמי רנייה בהופעתו השלישית בסרט של אוזון). מטפל עדין ומאופק, תכונות שלא ימנעו ממנו להיכנס למערכת יחסים בלתי אתית בעליל עם קלואי. היחסים הדדיים הופכים למגורים משותפים, אבל אז מגלה קלואי כי לפול יש תאום זהה, שעליו הוא לא סיפר לה ושגם עובד כפסיכולוג. היא חייבת, כמובן, לפגוש אותו ולנסות להבין מה קורה כאן.

נסתפק בכך שהאח לואי מייצג את ההפך המוחלט מסגנון הטיפול והאופי של פול. הגישה הטיפולית שלו אגרסיבית, נתונה לקטיעות מהירות שנראות כסוג של

 בדיחה על חשבון שיטות טיפול לקאניאניות, וחוסר עכבות מוחלט בכל הקשור לשימושים נוספים בספה הטיפולית.

הטריטוריה של הסרט היא, אם כן, חוסר היציבות הנפשי, תשוקות מודחקות, אלמנטים של יחסי כוח וגבולות לא ברורים בין מציאות ופנטזיה. כל זה בתוך עלילה שהולכת ויורדת מהפסים ככול שהסרט מתקדם. התוצאה כאמור, לא אחידה, אבל חובבי מותחנים פסיכו-מיניים מסוג זה לא יוכלו להרשות לעצמם לפספס את הסרט, בתקווה שגם התוצאה הלקויה תספק להם חוויה קולנועית מפתיעה.