אוף. הייתי אמור לאהוב את הסרט הזה הרבה יותר. "רוחות קרות", שעוסק בתעלומת רצח של נערה אינדיאנית שברחה מביתה בהרי הרוקי, הוא סרט שמציג תמהיל קולנועי אדיר מבחינתי. גם מותחן חורפי מצמרר סטייל "הנערה עם קעקוע הדרקון", גם דרמה אמריקאית עכשווית קודרת וגם כזו שמתרחשת בטריטוריית המערב הפרוע — רק בימינו אנו, כשגם הקאובויים וגם האינדיאנים הרבה יותר עלובים ועצובים מפעם.
זה סרטו הראשון והמסקרן כבמאי של אחד השמות הלוהטים בהוליווד: התסריטאי והשחקן טיילור שרידן – שאחראי ל"סיקאריו" המוערך ול"באש ובמים" הנפלא מאשתקד. גם ב"רוחות קרות" שרידן מתגלה ככותב נבון שיודע לשלב בין עלילת מתח לבין מבט מפוכח ואפל על אמריקה הכפרית של היום. אלא שאחרי כל ההקדמה המסקרנת הזו, הביצוע בעייתי וקטן הרבה יותר מסכום חלקיו. הבעיה מתחילה בגיבורים שנשלחים לפתור את תעלומת הרצח: סוכנת אף־בי־איי טירונית ומהוססת (אליזבת אולסן, האחות הקטנה של התאומות אולסן ושחקנית מוכשרת בהרבה משתיהן) וגשש לבן מקומי (ג'רמי רנר).
והנה שאלת תם: למה סרט שעוסק בטרגדיה של אינדיאנים בימינו, בכאבם ובגורלם המר באמריקה, מציב במרכז שני גיבורים לבנים? האם יש מצב שהדמות הגברית הראשית של רנר נכתבה במקור כאינדיאני, עד שמישהו בהפקה השתפן והחליט שחייבים ללהק לתפקיד הגיבור כוכב לבן? גם אם לא, ההחלטה להציג שוב ושוב את האדם הלבן כמי שמציל ומחנך את האינדיאני היא מרגיזה ופטרונית.
הסרט גם מתסכל בעיניי בגישתו לנשים, שמוצגות כמעט תמיד כחלשות וזקוקות להגנה. אגב, אחרי "סיקאריו" וסרטו הנוכחי, אני חושד שהסרט האהוב בעולם על שרידן הוא "שתיקת הכבשים". בשני סרטיו שרידן הציב במרכז סוכנת קלולסית מהאף־בי־איי בעולם של גברים, ממש כמו בקלאסיקת המתח המהוללת ההיא, שזוכה גם פה לשלל מחוות יפות. אלא שאצלו, בניגוד ל"שתיקת הכבשים" הענק, הנשים תמיד נשארות כבשות חסרות אונים, בעוד הגברים הם הציידים והקילרים.
כמו שבטח הבחנתם, "רוחות קרות" הוא לכל הפחות סרט מורכב שפותח את הראש לשלל תהיות, וגם מספק מבט מסקרן על אחת האוכלוסיות הכי מדוכאות בארה"ב ועל אחד האזורים היפים והמרוחקים באמריקה. בסך הכל מומלץ, גם אם הסרט רחוק מלהיות נטול בעיות.
