ביקורת סרט: "הבית תמיד זוכה" - הצופה מפסיד

הקומדיות שבהן וויל פרל משחק אף פעם לא היו הצלחה קומית מובטחת. מצד שני, קצב העבודה המרשים שלו הבטיח שגם קומדיה מפוקששת תוחלף מספר חודשים אחר כך בסרט מוצלח יותר. מבחינה זו אפשר לקבוע כי השנים 2008-2003 היו שנות השיא בקריירה שלו. לא שהיו חסרים פיקשושים, אבל כמעט כל קומדיה מוצלחת שבה כיכב נעשתה בשנים אלו. בכל שנה במהלך אותן שש שנים נעשה לפחות סרט אחד כזה: "קטן עליו" (2003), "והרי החדשות" (2004), תפקיד קטן אבל זכור ב"לדפוק חתונה" (2005), "לילות טלדגה – הבלדה על ריקי בובי" (2006), "מחליקים אותה" (2007) ו"אחים חורגים" (2008).

סרטים אלו נעשו כשפרל היה בסוף שנות ה-30 ותחילת שנות ה-40 שלו, גיל מתאים לסוג הומור ההתפתחות המושהה של דמות הילד-גבר ההיסטרי שהפך למזוהה עימו. עשר שנים אחר כך ויש מרווחים ניכרים של כמה שנים וסרטים בין קומדיה סבירה אחת שלו לאחרת. "הבית תמיד זוכה" ("The House") הוא עוד דוגמה מצערת לאיכותן של רוב הקומדיות שבהן שיחק פרל בשנים האחרונות.

"הבית תמיד זוכה" משתייך לז'אנר קומדיות המסיבה שפשטו בשנים האחרונות. הקונספט מאוד ברור – סוג של אקספוזיציה המובילה לכל המאוחר בסוף המערכה הראשונה לתחילתה של מסיבה גדולה הנמשכת, לכל הפחות, עד הרבע האחרון של הסרט. מתכונת שיש בה הכנות מקדימות, המסיבה (שלל שימושים יצירתיים באלכוהול, סמים ופעולות סקסואליות), ההאנגאובר הפיזי או הדרמטי של השלכות המסיבה וההתאוששות, שמתקנת יחסים או את המקום שבו המסיבה התרחשה.

 עוד ביקורות קולנוע:

תת-ז'אנר זה סיפק כמה קומדיות מוצלחות – "בית החיות", "סופרבאד – חרמן על הזמן", "טריפ נעורים", "שכנים", אבל גם הרבה מאוד תאונות קומיות. הדבר שעליו קמים ונופלים הסרטים הוא התחושה של היות הצופים חלק מהמסיבה, תחושה שבהיעדרה, כמו מסיבות לא מוצלחות בחיים, הצופים רק מסתכלים מהצד בשטויות שאחרים עושים. ב"הבית" יש תחושה מתמדת של סרט המנסה לירות לכל הכיוונים, מודעות ברורה לכך שאנו צופים בקומיקאים המנסים לאלתר וברוב המוחלט של המקרים לא פוגעים. מה שהופך את הסרט למסיבה מדכאת במיוחד.

נקודת המוצא החרדתית של הסרט קשורה לחוסר היכולת של זוג המשתייך למעמד הבינוני בפרברים לשלוח את הבת שלהם לקולג'. סקוט (פרל) וקייט (פוהלר) ג'והנסן גרים בעיירה הפרברית פוקס מדו יחד עם בתם אלכס (ראין סימפקינס), הנמצאת בגיל ניסיונות הקבלה לקולג'. הבת מתקבלת לאוניברסיטת בקנל, אבל אז מתגלה כי המלגה מטעם העיירה שעליה בנו ההורים לא עומדת להינתן. בוב (ניק קרול), יושב הראש המושחת של מועצת העיירה, מעדיף להשקיע את המלגה השנתית בבריכה עירונית ולא בתלמידה הראויה לכך. כיצד הם יגשימו את חלומה של הבת?

המצוקה מולידה פתרון שהיה יכול להיות חלק מהתבוננות סאטירית במצוקות האמיתיות של מלכודות המעמד הבינוני. אבל נראה כי התסריטאי אנדרו ג'יי כהן (סרטי "שכנים", "מייק ודייב מחפשים דייט"), שמביים כאן בפעם הראשונה, והתסריטאי, השותף הקבוע שלו ברנדן אובראיין, לא ממש יודעים או מתעניינים בניסיון להגיע למחוזות סאטיריים. מה שמעניין אותם הוא לייצר סיטואציה שתזמין את הבלגן.

לזוג ג'והנסן יש חבר בשם פרנק (ג'ייסון מנטזוקס – גם מ"מחלקת גנים ונוף"), שהתמכרותו להימורים הובילה אותו לאובדן הבית ולגירושים מאשתו ריינה (מיקאלה ווטקינס). מוטיב ה"מבוגרים מחדשים את נעוריהם ועושים שטויות" מתחיל לפעול כשהשלושה יוצאים לווגאס לנסות להרוויח את הכסף הדרוש. אומנם הם כושלים במשימתם, אבל מכך עולה הרעיון שהם יפתחו קזינו מחתרתי שבו "הבית (ש)תמיד מנצח" יהיה הבית שלהם.

זהו הרעיון הבסיסי ומכאן מה שהסרט עושה הוא לתת לשני השחקנים לעבוד ביחד, ככל הנראה ללא תסריט מגובש, בתקווה שתצליח לצאת מזה קומדיה. אך הדמויות לא מוגדרות וכך גם יחסיהן; השינוי שעוברים השניים בכניסה לצדדים האפלים של מה שמתחייב מתפעול עסק בלתי חוקי שבו אנשים מפסידים את כספם – לא בא לידי ביטוי, ואין לסרט יותר מדי מה לומר עליו. קומדיה מוצלחת, ובוודאי סאטירה בעלת ערך, נזקקת לסוג של מיקוד שחסר כאן.

הדברים הפרועים שמתרחשים – קרבות שעליהם אנשים מהמרים, הסתבכויות עם אנשי העולם התחתון, הכסף הרב שמתחיל לזרום – כל אלו מוצגים כפנטזיה שאינה מעוגנת בדמויות, ביחסים ביניהן או בבנייה הדרגתית. לכן הסרט כמעט ואינו מצחיק, וחמור מכך - הוא מאבד את הפוטנציאל הסאטירי שהיה לו. זה היה יכול להיות סרט שבו פרל ופוהלר היו מאותגרים בלשחק דמויות שלמות ולא גזירי קרטון במערכון ארוך של SNL.