yed300250
הכי מטוקבקות
    יחסי ציבור
    24 שעות • 02.09.2017
    ליהנות מהשקט
    "פרנץ" הוא אחד הסרטים היפים והמהורהרים של השנה
    בנימין טוביאס

    כבר עמדתי להרים ידיים מהבמאי הצרפתי פרנסואה אוזון ("מאהב כפול", "8 נשים"), יוצר שחיבתו לקולנוע פרובוקטיבי ומלא קריצות הפכו אותו לריקני ומעיק. והנה, כשהוא לפתע מביים סרט שמתרחש בתקופה אחרת, בשפה אחרת (רוב הסרט בגרמנית) ובטון שקט הרבה יותר, התוצאה היא אחד הסרטים היפים והמהורהרים של השנה.

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    "פרנץ", שבשינויי תסריט קלים היה יכול להיות דרמת שכול ישראלית, מרגיש גם רלוונטי להפליא לתקופתנו למרות שהוא מתרחש בעבר הרחוק, בגרמניה שלאחר תבוסת מלחמת העולם הראשונה. גבר צרפתי (פייר ניניי) יוצר קשר עם משפחה גרמנייה שאיבדה את בנה, ובמיוחד עם אלמנתו של המנוח (פאולה בר המופלאה), ובפיו בשורה מרעישה: הוא הכיר את בנם לפני המלחמה. משם כל דמות מפתחת בדרכה אובססיה קלה כלפי הבן המת – הלא הוא "פרנץ" מהכותרת, הנוכח־נפקד של הסרט.

     

    אוזון מקפיד שלא לאבד את שיווי המשקל העדין ולא מידרדר לקולנוע מופרך, מה שקרה לא פעם בסרטיו האחרונים והילדותיים. להפך: מקצת הצופים עלולים לחשוב ש"פרנץ" בשחור־לבן הוא סרט מהודר ו"אירופאי" מדי, כלומר איטי, אבל האיפוק פה משרת היטב את הדמויות ולא מהווה מניירה דווקאית. מה גם שבסרט יש מספיק גילויים וטוויסטים כדי לשמור על עניין עד הסוף.

     

    "פרנץ", שמבוסס על סרט הוליוודי קלאסי נשכח של הבמאי הגאון ארנסט לוביטש, הוא אולי לא סרט גדול, בניגוד למשל ל"סרט לבן" או לחילופין "שנים של אירוסין" שעסקו בנושאים דומים, אבל הוא כן מלא לב ונשמה. בעולם הנוכחי שבו חלוקה בין "אנחנו" ו"הם" שבה ונהיית רלוונטית במערב, הסרט הוא גם תזכורת קודרת לכך שהכל תמיד יכול להפוך לגרוע יותר. כדאי לתת לסרט צ'אנס, גם אם קולנוע אירופי בשחור־לבן הוא לא כוס התה שלכם.

     


    פרסום ראשון: 02.09.17 , 21:12
    yed660100