שתף קטע נבחר

ביקורת סרט: "יוצא מן הכלל" וכל מילה נוספת מיותרת

דמותו המרתקת של הבמאי הצרפתי ז'אן לוק גודאר עומדת במרכז סרטו החדש של מישל הזנוויציוס ("הארטיסט"), שמציע פורטרט מעניין ושאפתני על יוצר הקולנוע המיתולוגי. מעריצי גודאר אולי יעקמו את האף, אבל שאר הצופים יזכו לחוויה מרעננת וייחודית

 

 

מאז שהקריירה הקולנועית של מישל הזנוויציוס החלה להמריא, היה ברור כי האלמנט הטבעי שלו הוא סרטים קלילים שבמרכזם הקולנוע. כך הפילומגרפיה שלו כוללת בין השאר שתי פרודיות על סרטי ריגול בסדרת "סוכן 117 OSS" וכמובן את "הארטיסט" – אותה מחווה לקולנוע האילם ולסרטי מיוזיקל שזכתה בחמישה פרסי אוסקר הכוללים את פרס הסרט והבמאי.

 

לאחר הצלחתו הגדולה של "הארטיסט" הזנוויציוס ניסה לנוע לכיוון קצת שונה. "החיפוש" (2014) שאב לא מעט השראה מסרט בעל שם דומה של פרד זיננמן מ-1948, תוך שינוי בזירת ובתקופת ההתרחשות, שהפכה מסיפורו של פליט שואה לזה של פליט המלחמה בצ'צ'ניה. הטרוניה הרווחת כלפי הסרט הייתה ניסיונו לחזור ולהיות בדיוק כמו הקולנוע של העבר - כלומר בעל סנטימנטאליות מיושנת. התוצאה הייתה כישלון ביקורתי וקופתי מהדהד.

 

מבוסס על הספר שכתבה זוגתו לשעבר אן ויאזמסקי ()
מבוסס על הספר שכתבה זוגתו לשעבר אן ויאזמסקי

בהקשר זה "יוצא מן הכלל" (Le Redoutable) מבטא ניסיון של הזנוויציוס לעשות את שני הדברים - "קולנוע על קולנוע" בעל ממד קומי ועושר של מחוות סגנוניות, וגם סרט "רציני" שיש לו משהו בעל ערך לומר על דמותו של אמן, יחסו לאומנותו, לעולמו הרגשי ולרגע המסוים והטעון שבו הוא פעל.

 

הביוגרפיה הקומית-דרמטית אותה הוא יצר מתמקדת בבמאי החשוב והמשפיע ביותר של שנות ה-60 – ז'אן לוק גודאר. מי שפירק והרכיב מחדש את החוקים של הקולנוע, היווה מקור השראה לכמעט כל במאי שהחל לעבוד באותה תקופה, וניהל יחס מורכב עם ערכי המרדנות של הדור הצעיר בדרך לנקודת השיא של מאי 68.

 

לא פשוט למצוא קהל יעד לסרט הזה. באופן אידיאלי נדרשים צופים שמכירים ואוהבים את סרטיו המוקדמים של גודאר, אשר יזהו את האופן בו הסרט שואל, ומוציא מהקשר כמה מהתחבולות הצורניות שהיו חביבות על הבמאי. עבור הקהל הצרפתי המשכיל – זו דרישה בסיסית, ובכל הקשור לקהל בינלאומי מספרם של אלו הזוכרים היטב סרטים כמו "לחיות את חייה", "אישה היא אישה", "הבוז" ו"חבורה נפרדת" הולך ומצטמצם.

 

מצד שני, ישנם הגודאריסטים המושבעים שלטעמם הוא היה ונותר אל חי של הקולנוע. אלו צפויים להתחלחל מהאופן בו הזנוויציוס לא מתייחס ברצינות הראויה לאיש ולסרטיו. על אף זאת, לא התרשמתי שיש פה ניסיון ללעוג לסרטים אלו. נהפוך הוא. "יוצא מן הכלל" נעשה מתוך הערכה רבה לקולנוע המוקדם של גודאר. כלומר לסרטים שנעשו מ"עד כלות הנשימה" (1960) ועד נקודת המשבר האסתטית-פוליטית שלו, שהתרחשה סביב אירועי מרד הסטודנטים ושהסיטה את הקולנוע שלו למחוזות תעמולה דידקטיים. אך עבור הגודאריסטים, בעצם הוצאת תחבולה צורנית מתוך ההקשר שלה, ועוד על ידי קולנוען מסחרי ובידורי רחמנא ליצלן, יש אקט של חילול הקודש.

 

ביקורות קולנוע נוספות:

"כולם חוזרים הביתה"

"מקווה שאני בפריים"

"מעל לחוק"

"אונה"

 

חמור מכך הוא האופן הביקורתי, לעיתים לעגני במפורש, שבו הזנוויציוס מציג את תכונותיו הנפסדות של גודאר כאדם – חסר ביטחון, יהיר, שתלטן, מתנשא, ממהר לכעוס, כשאפילו נטיותיו האנטישמיות זוכות להתייחסות. עמדתי היא שניתן לבקר את האדם ולהציגו בחולשותיו, ובכל זאת לכבד את הסרטים שהוא עשה. ערכו של "יוצא מן הכלל" טמון בהצלחתו ללכת על קו הגבול הלא פשוט הזה.

 

הסרט מבוסס על "רומן מפתח" שכתבה אן ויאזמסקי (מגולמת ע"י סטייסי מרטין) על חייה עם גודאר (לואי גארל). בשנת 1967, כשהייתה שחקנית מתחילה בת 19, היא התחתנה עם גודאר שהיה מבוגר ממנה ב-17 שנים ובשיא תהילתו. בשנת חתונתם היא שיחקה בשניים מהסרטים של תקופת המעבר מהקולנוע המוקדם לקולנוע הפוליטי של גודאר – "הסינית" ו"סופשבוע".

 

הולך על קו הגבול הדק בין היוצר המופלא והאיש חסר הבטחון, היהיר והשתלטן ()
הולך על קו הגבול הדק בין היוצר המופלא והאיש חסר הבטחון, היהיר והשתלטן
 

הזוג התגרש ב-1979 אבל הזוגיות הסתיימה הרבה קודם. עלילת "יוצא מן הכלל" מתמקדת בשנת 1968, שנה לאחר החתונה, כשההבדלים בין בני הזוג מתבהרים במהירות, ועל רקע הרדיקליזציה הפוליטית של הבמאי, הסדקים הופכים לשברים.

 

הנושא האמיתי אינו מערכת היחסים בין גודאר לויאזמסקי אלא השינוי שהבמאי עובר. סרטיו המוקדמים היו הגילום הטהור של קולנוע צעיר, פורץ דרך ומרדני. גודאר אמר בעצמו כי "אמנים צריכים למות לפני גיל 35, לפני שיהפכו לזקנים נפוחים". אבל ב-1968 דור חדש של צעירים עובר רדיקליזציה, וגם אם עבור רובם גודאר הוא אמן נערץ, הוא לא חלק מהם. הוא מוצא עצמו כמי שזוכה לכיבודים של מעמדו כקולנוען נערץ, אך בז לאלה ובהדרגה גם לאנשי הקולנוע שאמורים להיות חבריו. קל להבין כי השתלחויותיו נובעות לא מעט מהספקות העצמיים שלו והרצון, שהסרט לא מציג בהכרח באופן מחמיא, להרגיש שהוא חלק מהדור הצעיר. כחלק מהשינוי שגודאר עובר הוא מתחבר לאינטלקטואל הצעיר והרדיקאלי ז'אן פייר גורין (פליקס קיסיל) שאתו הוא יקים אחרי 68 את "קבוצת דזיגא ורטוב". אקט שיממש את השאיפה של גודאר לקולנוע פוליטי בוטה, אך יוצג בסרט, באופן אירוני, כאקט התאבדותי מבחינה יצירתית.

 

שאיפה לקולנוע פוליטי בוטה שמתברר כאקט התאבדותי מבחינה יצירתית ()
שאיפה לקולנוע פוליטי בוטה שמתברר כאקט התאבדותי מבחינה יצירתית

לואי גארל הוא שחקן ובמאי ובנו של הבמאי פיליפ גארל. התקופה הטעונה של 68 מעסיקה את שניהם. לואי שיחק בסרטו של אביו Les amants réguliers שעסק בתקופה, ועוד קודם ב"החולמים" (2003) של ברטולוצ'י - שני סרטים שבדומה לסרט הנוכחי עוסקים במתח שבין האישי והפוליטי. גארל מספק גרסה מוצלחת למדי של גודאר האדם על שלל מגרעותיו. גם סטייסי מרטין (הזכורה מהופעתה ב"נימפומנית" של לארס פון טרייר) משחקת היטב דמות שנראית כמו גילום של ייצוגי דמויות נשיות מסרטיו של גודאר.

  

"יוצא מן הכלל" הוא הסרט השאפתני ביותר של הזנווציוס והצלחתו הגדולה ביותר מבחינה אמנותית. מעריצי גודאר מוזמנים לעקם את אפם בסלידה, אבל האחרים ישתעשעו מהאופן החתרני בו הזנוויציום משתמש בשפה האסתטית של גודאר בכדי להעלות שאלות בעלות ערך על האדם, התנהגותו ובחירותיו. 


פורסם לראשונה 14/09/2017 16:52

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים
"יוצא מן הכלל". דמותו של אמן
באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים
לאתר ההטבות
מומלצים