כמאה שנה לאחר תום מלחמת האזרחים, פרסם תומאס קאלינן ספר בשם "The Painted Devil" על חייל מצבא האיחוד, שרגלו פצועה אך חושיו המניפולטיביים עדיין במיטבם, המוצא מסתור בפנימייה בווירג'יניה, בה נותרו שש נשים בלבד. הרומן יצא ב-1966 וחמש שנים לאחר מכן, התקין לה דון סיגל גרסה קולנועית בכיכובו של קלינט איסטווד, שנודעה בארצות הברית כ"The Beguiled" ובעברית נקראה "הנקמניות".
השנה החליטה סופיה קופולה ליצור וריאציה משלה למקור של קלאינן. הסיפור נותר זהה, גם כמה מן הסצנות דומות, אבל הפעם נקודת המבט אינה של החייל הפצוע, אלא של הנשים, והתנהגותן לא מתוארת כהיסטרית כמו בסרטו של סיגל, אלא באופן מורכב ומאוזן יותר. קולין פארל נכנס לנעליו של איסטווד, את נשות הפנימייה מגלמות בין השאר ניקול קידמן, קריסטן דאנסט ואל פאנינג, ולגרסה הזו קוראים גם כן "The Beguiled". בישראל, בה עלה הסרט בסוף השבוע האחרון, הוא התכבד בשם "הפיתוי".
מאז עבודת ביכוריה, "חמש ילדות יפות", התנסתה קופולה בז'אנרים שונים ומשונים, כולל הדרמה התקופתית ההיסטורית ב"מארי אנטואנט". כאן היא מבקרת שוב במחוזות חדשים, ומנסה לראשונה את כוחה ביצירת מה שידוע כסיפור אימה גותי. הבמאית המיומנת מעצבת את הסרט כאגדה אפלולית, והחייל הפצוע שמערער את ההרמוניה בפנימייה היה יכול באותה מידה להיות גם זאב. בשלב מסוים מתהפכות היוצרות, ועולה השאלה אם זה הוא שאורב לטרף או אולי דווקא הן שאורבות לו.
כך מתגלה "הפיתוי" כמעין תרגיל אינטלקטואלי המאפשר ליוצרת לדון במאזן הכוחות בין גברים לנשים. יש הרואים בסרט כפמיניסטי, וחוגגים גם את העובדה שבזכותו הייתה קופולה לבמאית השנייה בסך הכל בהיסטוריה שזכתה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן. יש דווקא שמלינים על ניחוחות שוביניזם העולים גם ממנו, ומציינים למשל את העובדה שאין בו ולו סצנה אחת בה הדמויות הנשיות מדברות על משהו שאינו המין הגברי.
מה שבטוח, את התרגילון הקולנועי הזה כותבת קופולה ברהיטות ובדיוק רב. הסרט נמשך רק כשעה וחצי ואין בו גרם של שומן מיותר. הוא לא סוחף ומלהיב במיוחד, אבל גם לא משעמם לרגע. הכל בו מונח במקום: פטריות שמופיעות במערכה הראשונה, יורות במערכה השלישית, אלמנטים תמימים הופכים לכלי נשק מכריעים וכיוצא בכך. הדיאלוגים השנונים מבוצעים היטב בידי פארל, קידמן, דאנסט ופאנינג וגם בידי השחקניות הצעירות והאלמוניות יותר, והעלילה מתקדמת בבטחה לקראת הסוף המוחץ וסגירת המעגל היפה בדימוי המסיים את הסרט.
כמעט מיותר לציין, שכהרגלה עוטפת קופולה את הטקסט המבריק באריזה נוצצת. העבודה שלה ושל הצלם פיליפ לה סור מהממת ממש, ובשלוש הפעמים בהן צפיתי בסרט על מסך גדול, היה זה תענוג לראותו, על השימוש המרהיב שלו באור, צל ונופיה של וירג'יניה.
עם זאת, יותר מכל, יש בסרט ממד אחר שמשדרג אותו באמת. מבין כל התכונות שנהוג לייחס לקופולה, כמעט אף פעם לא מדברים על חוש ההומור הבריא שלה, שאינו מוערך דיו. אפשר היה לראות ניצוצות ממנו בכמה עבודות קודמות שלה, בראשן "אבודים בטוקיו" כמובן, וכאן הוא שוב מתפרץ, באופן מאופק וממזרי.
לאורך כל הסרט שולטת בו אירוניה דקה, שמוסיפה לו עוד רבדים, מונעת ממנו לגלוש ליומרנות וגם פשוט מנפיקה כמה רגעים משעשעים ביותר. קשה להסביר זאת מחוץ לקונטקסט של הצפייה, אבל המשפט "תביאו לי את ספר האנטומיה" שניקול קידמן יורה במהלכו הוא אחד המצחיקים שיצא לה לומר בקריירה שלה, למשל.
כפי שמוכיח הכישלון האמנותי, הכלכלי, הביקורתי והממסדי של "קדחת הצבעונים", שעלה אף הוא לא מכבר לאקרנים, סרט היסטורי בימינו הוא מתכון מועד לפורענות ויכול בנקל להידרדר לכדי דרמה מסורבלת ומגוחכת. קופולה, תחת זאת, השכילה להוציא תחת ידיה שכיית חמדה קלילה ושנונה. מומלץ בעיקר לצפות בה יחד עם "פרנץ" של פרנסואה אוזון, יצירה פוסט-מלחמתית מוצלחת נוספת שמציגה כעת על המסכים, שעולה ממנה בדיוק אותו מסר כמו ב"הפיתוי": בתום המלחמות, מתגלות הנשים כשורדות וכמנצחות הגדולות של ההיסטוריה.
