בין כל להיטי הקיץ למיניהם, יש כרגע על המסכים שלנו רק ארבעה סרטים עלילתיים שאין בהם דיאלוגים באנגלית או בעברית. חצי מהם נוצרו בידי אותו במאי, פרנסואה אוזון, שגם רוב עבודותיו הקודמות הופצו כאן, ופעם אחר פעם הוא מוכיח כי גם בעידן שבו קולנוע אירופאי מתקשה להשיג הפצה מסחרית, יש ביכולתו להגיש תוצרים קומוניקטיבים לקהל הרחב.
מאפיין נוסף של אוזון הוא הגיוון שלו. הבמאי הצרפתי מביים בקצב תזזיתי, ובכל פעם הולך לכיוונים שונים לחלוטין. הדוגמה המובהקת לכך היא הקיטוב בין שני סרטיו הטריים שמציגים כאן כעת: "מאהב כפול" שעלה לפני כחודש, ו"פרנץ", שהגיע למסכינו ביום חמישי האחרון.
"מאהב כפול", כזכור, הוא מותחן ארוטי פרוורטי וצבעוני, המתרחש בפריז של ימינו. "פרנץ", לעומת זאת, מתגלה כדרמה תקופתית מאופקת ומהוגנת בשחור לבן, שעלילתה נעה בין גרמניה לצרפת בסוף העשור השני של המאה הקודמת, רגע לאחר תום מלחמת העולם הראשונה.
כמה דברים בכל זאת משותפים לשני הסרטים. קודם כל, בשניהם שואב אוזון השראה מוצהרת מעבודות קודמות. "מאהב כפול", למשל, נראה כמו גלגול צרפתי למותחנים שונים של היצ'קוק, אלמודובר וקרוננברג. ב"פרנץ", ההשפעה ישירה ונקודתית עוד יותר: מדובר למעשה בעיבוד מחודש ל-"Broken Lullaby", שארנסט לוביטש ביים בארצות הברית ב-1932.
על בסיס אותה דרמה משנות השלושים, עוקב אוזון אחר צעיר צרפתי, שמגיע לגרמניה ב-1919, ומבקר את משפחתו השכולה ואת ארוסתו של חייל מקומי שנפל במלחמה. השאלה, כמובן, היא למה הוא עושה זאת, והתשובה לכך מתגלה רק בשלב מאוחר יחסית של העלילה ומצליחה להפתיע, גם בהתחשב במה שנרמז לנו בתחילת הדרך, וגם לנוכח תכני העבודות הקודמות של הבמאי.
אוזון תמיד אוהב לשלב אלמנטים של מסתורין בסרטיו, וכאן הוא במיטבו. אמנם הסיטואציה הבסיסית פשוטה וקאמרית למדי, אך בכל זאת משכיל היוצר לקחת תסריט שיש בו בסך הכל שתיים-שלוש דמויות, ולמתוח אותו כך שיהיה מרתק לאורך כל הדרך הארוכה (כשעתיים). העלילה עמוסה גילויים ונקודות מפנה, והיא גם בנויה כך שכמעט בכל אחת מן הסצנות, הקהל יודע יותר מאחת הדמויות או דווקא יודע פחות, מה שכמובן מעצים עוד יותר את המתח, האירוניה והרגש.
לפעמים, בעת שהדמויות מחזיקות את הקלפים קרוב לחזה, אנו צופים במתח, מתים לגלות סוף כל סוף את הפתרון לתעלומה. לעתים אחרות, אנו דווקא מגלים בעצמו את האמת שהגיבורים עוד לא מודעים ואולי גם לעולם לא יתוודעו אליה, ואז מהדהדת בנו ההבנה שהם חיים בשקר, ואנחנו צריכים לבחור אם לרחם עליהם בשל כך או לשמוח בהדחקתם. כך או כך, כל הזמן יש לנו תגובה רגשית לנעשה.
האמפתיה לדמויות חזקה גם הודות לשחקנים שמגלמים אותן. פייר ניני, המגלם את הצעיר הצרפתי, כבר ביסס את מעמדו כאחד השחקנים הצעירים הטובים במדינתו ואף זכה בסזאר, האוסקר המקומי, בזכות הופעתו בסרט ביוגרפי על איב סן-לורן לפני שלוש שנים. כאן הוא חושף שוב את סוד קסמו: קלאסה נדירה, הבעות פנים עתירות ניואנסים ומחוות גוף עדינות ומתונות אך רבות עוצמה.
בניגוד אליו, מי שמגלמת את ארוסתו האבלה של החייל המנוח הייתה אלמונית למדי עד צאת "פרנץ". מדובר בפאולה בר, שחקנית גרמניה בת 22 עם נוכחות כובשת ומהפנטת. הודות להופעתה כאן, אפשר לסמן אותה כאחת התגליות הקולנועיות של השנה.
יופיים של השניים מיישר קו עם זה של הצילומים בשחור לבן. אם נחזור לנקודת ההתחלה, הרי שבכל זאת יש עוד מכנה משותף בין "מאהב כפול" ל"פרנץ": בשניהם מפגין אוזון את השליטה האבסולוטית שלו באמצעי המבע, שרק הולכת ומשתכללת מסרט לסרט. הצורה בה הוא כותב, הדרך בה הוא מביא את התסריט אל הבד, ההרמוניה בה הוא משלב בין צילום, עריכה ומוזיקה: הודות לכל אלה אפשר כבר להעניק לו חגורה שחורה ולכנותו מאסטר.
אוזון חושף כאן גם את המטען התרבותי העשיר שלו. ב"מאהב כפול", כמו גם ב"החברה החדשה" שקדם לו, היה משהו טראשי במתכוון. פה, לעומת זאת, הבמאי לא מערבב בין תרבות גבוהה לנמוכה אלא נתלה אך ורק באילנות גבוהים. וכך, יש בתסריט מקום מרכזי לציטוטים של יצירות קלאסיות למיניהן, למשל שירים של פול ורלאן או ציור של אדוארד מאנה המככב ברגע הסיום של הסרט, שמתפוצץ לנו בלב כקתרזיס, במובן הכי טהור ועמוק של המילה.
ברגע הזו טמונה הגדולה האמיתית של "פרנץ". אחרי הכל, תסריט חכם ועשייה קולנועית מלוטשת הם נדבכים חשובים, אבל לא אלה האלמנטים שהופכים סרט מסוים למיוחד ומפעים באמת. אוזון משכיל לרתום את כל האיכויות הללו כדי להוביל אותנו לסיומת הומנית ומעוררת השראה, המתבוננת לתוך התהום העמוקה אליה נפלה אירופה ודווקא בתוך האפלה, מוצאת אור ותקווה.
"פרנץ" מתגלה כמלאכת מחשבת אמנותית, וזה טוב ויפה, אבל חשוב מכך, הוא גם שיר הלל לאדם, לעולם ולעתיד לבוא. אוזון יצר כבר עבודות מוצלחות, אבל לא אחת כזו, ובכלל סרטים כאלה לא רואים כל יום.
אז אמנם דרמה צרפתית דוברת גרמנית בשחור לבן, שנמשכת שעתיים, לא נשמעת כמו הבילוי האידיאלי לסגור איתו את הקיץ. אך "פרנץ" היא חווית צפייה ראויה ומתגמלת, ואף שהסרט מתרחש ב-1919, המסר שלו מהדהד גם כיום: החיים שמחכים לנו יכולים להיות נפלאים, לו רק לא נהרוס את העולם במלחמותינו.