בחשש גדול מאוד ניגשתי לאולם הקולנוע שהקרין את "כמעט מפורסמת". זה הרי, במוצהר, סרט מסחרי לחופש הגדול. בכיכובה של כוכבת הנוער נעה קירל (מי זאת בכלל?). משהו על תכנית סטייל "כוכב נולד" או "דה ווייס" למינהו (לא יודע מה ההבדל. מעולם לא ראיתי ולו דקה מהדבר הזה שנקרא ריאליטי). משהו שבו לאיך שהדברים נראים יש יותר חשיבות ממה שקורה שם מתחת לאיפור. סרט שאמור להיות סרט פלסטיק, ללא טיפת אנושיות. ורועש גם, עם מוסיקה חסרת נשמה.

ולא עזר שעל כסא הבמאי ישב מרקו כרמל. את שני הסרטים הקודמים שלו אהבתי (האחרון שבהם, "אחותי היפה" היפה היה גם הצלחה קופתית קטנה). הרי גם אסף קורמן, שעשה את "את לי לילה" המאוד מרגש, גם הוא נטחן במכונת המזומנים המסחרית, ורשם ברזומה שלו את "גאליס קונקט" הנורא. ולא עזר גם שאבנר שביט כתב לפני כמה שבועות שמדובר דווקא בסרט לא רע בכלל. ולא עזר גם שאורון שמיר מ"סריטה" כתב את אותו הדבר. עדיין ניגשתי לסרט הזה בסקפטיות עצומה.

אז בסופו של דבר, מדובר דווקא בסבבה של סרט. אמנם העובדה שמדובר בסרט מסחרי מחייבת שיוף פינות פה ושם, אבל בסך הכל מדובר בבידור אינטלגנטי שלא מעליב את הצופים, ואפילו בסרט כיפי שיש בו כמה רגעים מרגשים. הפתעה מאוד נעימה.

כי הרגע האמיתי של הסרט הוא "היא לא דומה". כן, השיר ההוא של ארקדי דוכין, זוכה כאן לגרסת כיסוי רומנטית מעודכנת, כמו שעושים בתכניות מהסוג הזה. סוג של נסיון לעשות משהו רומנטי, לזייף משהו מהלב. אבל כאן, השיר הזה מעומת עם האנרגיה הנערית של נועה קירל, שעושה ראפ די אידיוטי גם הוא, אבל בסגנון אחר ומנוגד לגמרי. הקסם של הסרט הוא הניגוד בין שניהם שנמצא ביחד באותו מקום, והקליפ לשיר הזה, שהוא שילוב של שניהם ביחד, הוא התמצית של כל הסרט: הנשמה הרומנטית, הרצון של האדם להשמיע את קולו ללא פילטרים, מול טונות הפילטרים שאנשי היח"צ של תעשיית הבידור (של המוסיקה, ושל הקולנוע ביצירת הסרט הזה מלכתחילה) שמים בפני היוצרים.

ואיזה מזל שאת הסיפור הזה מובילה בכלל דמות שהיא לכאורה משנית. ניב סולטן מתגלה כשחקנית שיודעת לבנות דמות שנסחפת לאט אל מערבולת שהיא לא יכולה לעצור. בחורה פשוטה שבכלל לא קשורה לעניין, היא הרי אחותו של המפורסם, היא הכמעט מפורסמת, ולא המפורסמת בעצמה, אבל בהחלטה תסריטאית חכמה, דווקא היא נבחרה להוביל את הסיפור, וניב סולטן מתגלה כשחקנית שיכולה לשינויי הטון הנדרשים מפיתולי התסריט. כי בהתחלה היא נערה רגילה, לא זוהרת, שהולכת לבית הספר כל בוקר ומנסה לזכות בהערכה ואהבה כמו כולם, אבל היא גם מופנמת ולא יודעת להיות מפורסמת בכוח, כמו מלכות הכיתה (כאן הסרט נותן לעצמו הנחות, ומחפף את אפיון הדמויות של הבנות המתנשאות והחד מימדיות שמארגנות את המסיבה לנחשבות בלבד). ואז פיתולי התסריט (המרובים והמרתקים באופן מפתיע) מחייבים את סולטן לעבוד עם הגוף כך שאבין את הסערה שעוברת עליה, את הבלבול, ואת הישועה שהיא בסוף תמצא בעצמה. והיא עומדת במשימה בכבוד.

גם סיפורי המשנה התסריטאים בנויים כך שיוסיפו לחץ, כל אחד בתורו, על הדמות הראשית (גם עמית פרקש חמודה בתפקיד החברה של האח של זו שהיא אחותו של הכוכב הגדול. סיפורי המבוגרים מחופפים יותר, חד מימדיים יותר, אבל מוסיפים ללחץ על הסיפור הראשי), והעריכה יודעת לבנות את הלחץ הזה בהדרגתיות כך שיש כאן אפילו כמה סצינות מרגשות שבהן לחץ חברתי להיות "מקובלת", "כוכבת", "מפורסמת" גורם לנו לעשות דברים שבוגדים באנושיות שלנו, שהופכים אותנו לסוג של מפלצות. "כמעט מפורסמת" מתברר כסרט אינטלגנטי ואנושי שיודע לחקור את הלחץ החברתי שמביא אותנו לעשות דברים שאנחנו אחר כך מתחרטים עליהם.

ובתוך כל זה מרקו כרמל חוגג עם הצבעוניות (המוגזמת לעיתים) ועם המוסיקה המקפיצה, והכל מתוזמר לסרט שלא מעליב את הצופים, סרט שרגיש לנפש, וגם סרט שיודע להיצמד לסיפור על המלחמה המתמידה בין הצורך לשמור על הבסיס האנושי שלנו לבין הדרך שבה אותו גרעין מושפע לרעה על ידי אותו רעש לבן עצום מבחוץ.

לא כל סרט מסחרי במוצהר הוא גם מוצר מאוס של פלסטיק חסר אנושיות. יש גם (בודדים) שיודעים לעבוד בתוך המערכת, ולהביא אותה במסובבת לא צפויה שתזיז משהו בלב. כזה הוא "כמעט מפורסמת". סרט רחוק משלמות, אבל גם בידור עשוי טוב, אינטלגנטי וראוי לימי הקיץ החמים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il