אז אני אשכנזי. גפילטע פיש. חננה. כזה שאוהב דברים מסודרים. להגיע בזמן. להספיק לעשות דברים. מאופק כזה. מוסיקת רוק. מקסימום שלמה ארצי. אשכנזי, אתם יודעים. כל המהות שלי היא אשכנזית. אין בי שום דבר חוץ מהאשכנזיות שלי. זה מה שאני. וזהו.
וזה גם הסרט הזה, "ואז היא הגיעה". בתוך מעטפה מפתה של צמר גפן מתוק (קצת מקולקל, שגורם כאב בטן) יש כאן סרט שנעשה בישראל של 2017, מתרחש ב-1998, ונראה כאילו נשלף מפס הייצור של הקומדיות העממיות שרווחו בישראל בשנות ה-70. האשכנזי אוהב מזרחית, הסביבה מסתכלת בעין עקומה (כי מה אתה מוצא בכורדייה הזו, הא?!. ושתדעו לכם, הכורדיות הכי טובות במיטה. אבל חתונה?! נפלת על הראש?. הכל בסרט הזה). אתם יודעים איך זה. "כולנו יהודים, גם השוורצע וגם הווזווז". חתונה בסוף, ושלום על ישראל.
השד העדתי יוצא חזרה, והוא חי ונוכח בישראל. וזה לא מצחיק.
מתוך "ואז היא הגיעה". צילום: עמית יסעור
בהתחלה עוד חשבתי שיש כאן רעיון נחמד. סרט שמתרחש על קו חיפה-ירושלים (במקום תל אביב ירושלים), והמחשבה על ציר זמן מוגדר, עונת 98-99 בכדורגל, עונת האליפות הראשונה (והיחידה) של הפועל חיפה. חשבתי אולי על הנסיון להעתיק את סרט הכדורגל ההוא עם קולין פירת' וקבוצת ארסנל. אבל איפה הקלאסה האנגלית ואיפה הישראליות כל כך חסרת ההשראה. כי יש ציר זמן. אבל לא משתמשים בו. הוא רק כלי להעביר את הזמן, אבל אין באמת מעקב אחרי העונה ההיא, נצחונות, הפסדים, התקרבות לאליפות, משחקים מכריעים. כלום. כל פעם אותו שוט של אוהדים יוצאים ממשחק, שמחים על נצחון. וזהו. ויתור על אלמנט דרמטי.
ואז העורך דין (ולא עורך הדין. אין כניסה לאשכנזים) מסתכסך עם בת הזוג שלו ונפרד ממנה. הוא פוגש מלצרית כורדייה שכנראה שייכת למשפחה עשירה (ככה אבא שלו משכנע אותו ללכת לעבוד על התיק הזה, כדי לפתח קשרים עם האנשים הנכונים. לא ברור למה הבת של האנשים הנכונים צריכה למלצר, אבל נגיד שהחלקתי את זה). התיק הוא על כישופים של השכנה ההודית (כולם כאן על שיוכים עדתיים. לדן, העורך דין, מוצמד מעתה השם איצ'קידן). שום דבר בסרט הזה לא באמת מפותח מעבר לרמת השורה בסינופסיס. האופי של האנשים נקבע לפי השיוך העדתי שלהם. אין כאן שום מבט אירוני או עקום. זה המבט הישר והפשוט שמכעיס כאן. כי כן, זה ככה. מה פתאום שמשפחות מזרחיות מרובות ילדים, רעשניות וחמות יתערבבו עם משפחות אשכנזיות עשירות, מתנשאות, שלא ממש אוהבות את הפרעקנים?
קומדיה בינונית מאוד (מיכאל אלוני טוב מאוד כאן, ויש כאן הופעת אורח חביבה של גידי גוב, אבל חן אמסלם לא יכולה לתפקיד השטוח שנתנו לה), שיש בה מעט מאוד רגעים מצחיקים, וזלזול באינטלגנציה של הצופה, כי, ככה זה. אני לא גבר ישראלי. אני אשכנזי. והיא לא בחורה ישראלית נבונה. היא עיראקית. או בוכארית. או טריפוליטאית. זה מה שהיא. כל אחד מוגדר ע"י המוצא שלו. וזהו. זה מה שהוא.
סרט פרימיטיבי ומכעיס שהוא כאילו קומדיה (שגם היא עשויה לא טוב). לא.
איתן ווייץ
תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il
איתן 
הסרט משקף את יחסי העדות בישראל של היום ולא של שנות ה-70. מדובר בקונפליקטים מוכרים שהם ממאפייניה של האוכלוסייה פה, ושיהיו קיימים גם עוד עשרות שנים, ולא ייעלמו לחלוטין.
ההומור אינו מצחיק, וחבל.
בסך הכל סרט ישראלי בינוני ולא אסון טבע כפי שניתן להתרשם מהביקורות של ה"פיינשמעקרים" ואתה ביניהם..