(שם הסרט במקור: The Glass Castle)

היו לי ציפיות לא קטנות מהסרט הזה. לפני כמה שנים ראיתי משהו קטן שנקרא Short Term 12. סיפור מרגש ומאוד חי של שגרה במוסד לנוער בעייתי. הסרט הזה גילה לי את ברי לארסון, שכשנתיים לאחר מכן זכתה באוסקר (מוצדק מאוד) על תפקידה כאם המגוננת ב"חדר" קורע הלב. אז הנה הבמאי של אותו "טווח קצר 12" מתאחד עם השחקנית שבמרכז הסרט ההוא, הפעם למשהו מושקע יותר, ועם שחקנים מוכרים ונפלאים נוספים שאמורים להוסיף לאיכות – והרי לכם סרט עם ציפיות גבוהות.

מהצד השני של הצפיה, מדובר באכזבה. כי דסטין דניאל קרטון, הבמאי והתסריטאי, כנראה יודע ומכיר טוב מאוד את עולם הנוער העזוב והמוזנח אותו הוא תיאר באמפטיה כובשת בסרט הקודם שלו. אני לא בטוח שהוא יודע משהו על החיים של ג'אנט וולס, גיבורת "טירת הזכוכית". וולס היא אדם בשר ודם, אשה שחיה וכתבה ספר על חייה, וקרטון עיבד את הספר הזה לתסריט. אני לא ממש יודע מה משך את קרטון לסיפור הזה. לכאורה זהו סיפורה של בחורה צעירה שהיתה בת להורים לא קונבנציונלים. הם היו סוג של היפים, וחיו ללא תמיכה ממסדית, מה שאומר שהם היו צריכים לאלתר רוב חייהם את הדברים הבסיסיים ביותר – קורת גג, אוכל, סניטציה בסיסית, וכיוב'. אבל זה ידע שאני מביא מהבית. אין את זה בסרט.

כלומר, כן, בטח שיש את זה. כל הסרט מתרכז באינטראקציה בין ההורים לבין ג'אנט ואחיה ואחיותיה. אבל אין ספיציפיקציה של המשפחה הזו. דסטין דניאל קרטון נכשל בהתקרבות שלו למשפחה שבמרכז הסרט שלו. אני לא באמת יודע מה מניע את ההורים, מה הבסיס לאמונה הקיצונית שלהם בחינוך אישי, ללא תמיכה במדינה, מדוע יש להם שנאה כל כך בוערת לכל המוסדות של המדינה (בתי ספר, למשל). כמה נאומים שנזרקים באויר על הקפיטליזם ואיך הם מוצצים את דמם של האזרחים הלא מודעים, מרויחים על גבו של האדם הפשוט, ועוד כהנה וכהנה הם אולי מקום טוב להתחיל, אבל זה לא מסביר לי את קו המחשבה של האדם הספיציפי במרכז הסיפור המאוד פרטי של ג'נט וולס – אבא שלה. ולא ממש ברור לי מה משך את דסטין דניאל קרטון לעבד את הספר הזה לתסריט ולביים אותו, כי אני לא מרגיש איזושהי תשוקה לחומר הזה. תשוקה שהיתה כל כך בולטת ב  Short Term 12

מה גם שהסרט קופץ הלוך ושוב בין ההווה, שבו וולס עומדת להתחתן עם גבר שמשרת את המקום שאביה הכי שונא (וול סטריט), לבין העבר, ילדותה של וולס. ההווה לוקה בחוסר אמינות וקומוניקציה בולט. כל מה שלארסון צריכה לעשות בסרט הזה הוא להזעיף פנים, להתאפר ולהתלבש בצורה הכי ניגודית להוריה ההיפים (כלומר: שמלות ערב מנקרות עיניים וסידור שיער ואיפור שאפילו באוסקר לא רואים) – הכל כדי להיראות מרוחקת, לא מושגת. לא ממש ברור למה היא בכלל הולכת להתחתן עם הגבר הזה. אין כימיה מינימלית ביניהם. נדמה שכל מה שיש בחלק הזה של הסרט נמצא שם כדי להוות קונטרה (לא טבעית) לצד השני של החיים של וולס – הצד המשוחרר, חסר האחריות של ההורים שלה.

אבל צריך להגיד גם מילה טובה לשחקנים בסרט הזה. בעיקר לוודי הארלסון, בתפקיד האבא. במהלך הצפיה בסרט חשבתי על ברי לארסון, ועל המזל הגדול שהיה לה במהלך העשיה של הסרט הזה. כל סצינה שיש לה בסרט עם הארלסון היא כמו בית ספר למשחק. לארסון, שלא בטובתה, נפלה כאן קורבן לדמות שכתובה לא טוב. הארלסון הצליח להוציא מים מן הסלע, ואיכשהו, כנגד תסריט שלא נותן לו הרבה חומר לעבוד איתו, הוא בורא דמות נטורליסטית, כזו שאמנם שונה מאוד מכל מה שאני מכיר, אבל גם כזו שאני יכול להאמין בקיומה. קל מאוד לעשות את הדמות הזו גדולה מהחיים, קולנועית, מוגזמת, אבל הארלסון עובד בקטן, יודע לרסן את הגישה שלו לחומר, לחבק את כל האספקטים השונים של הדמות המסוכסכת הזו. גם נעמי ווטס, בתפקיד יחסית קטן של האמא, נוקטת בגישה דומה, וגם היא נהדרת ואמינה.

חבל רק שהסרט לא באמת מצליח להתקרב לדמויות שבמרכזו. למשל: בהתחלת הסרט הילדה נכווית בשריפה. שנים לאחר מכן היא מורידה חולצה אל מול מישהו שרוצה לשכב איתה, רק כדי להראות לו את הצלקת. זה מספיק כדי להבריח אותו. אז איך היא לא הבריחה את הזה שרוצה להתחתן איתה? איך הוא התגבר על זה?

ויש גם עניין עם התעללות מינית. משהו שמוזכר בחטף, וכמעט לא מטופל בהמשך. מדובר במשהו מאוד בסיסי וטראומתי, שכנראה היתה לו השפעה עצומה על האבא, אבל הסרט הזה רק מזכיר את זה, ועובר הלאה. לא מטפל בזה.

ואלו רק 2 דוגמאות לדרך שבה קרטון מפספס את המשפחה הזאת. וולס הפכה לעיתונאית (של רכילות, אבל זה גם משהו. אגב, מתי היא למדה לקרוא? כי אין את זה בסרט), כלומר, היא הצליחה להתגבר על תנאי הבסיס שלה, שמצד אחד מפורטים בנדיבות בסרט הזה, ומצד שני, אני מרגיש כאחד שצופה במתרחש, אבל לא ממש מעורב או אכפתי כלפי הדמויות. וכך הסרט הזה מפספס אותי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il