פרנץ: הביקורת

(שם הסרט במקור: Frantz)

מאוד התרגשתי לקראת הצפיה ב"פרנץ", סרטו האחרון (או בעצם, לפני אחרון. בישראל דברים תמיד מגיעים באיחור) של פראנסואה אוזון, אחד הבמאים הכי אהובים עלי בעולם. מ"8 נשים", דרך "הזמן שנשאר", "פוטיש", "5X2", ועד "צעירה ויפה", אלו הם רק חלק מהסרטים שלו שראיתי ואהבתי. והנה מגיע הסרט הזה, והוא נראה יפה ומרגש. והוא אכן יפה ומרגש. אבל לא ממש הבנתי אותו.

כלומר, כן, כמובן, אין כאן מסתורין, או משהו לא ברור בסיפור. אבל לא ממש הבנתי את הכוונה של אוזון הפעם. כי הטריילר והחומר שקראתי על הסרט מספרים על נקודת הפתיחה: לאחר מלחמת העולם הראשונה, בחורה גרמניה שהיתה מאורסת לפרנץ משם הסרט מתאבלת על מותו במלחמה. בעודה הולכת להניח פרחים על קברו היא פוגשת בבחור צרפתי לא מוכר שגם הוא בא לכבד את זכרו של אותו פרנץ. מיהו, ומה היה הקשר שלו לאותו פרנץ – זו השאלה שמניעה את העלילה בחלקו הראשון של הסרט.

בהכירי את הפילמוגרפיה של פראנסואה אוזון, וביודעי שלא מעט מהסרטים שלו נגעו בשאלות של מיניות נזילה, הנחתי שמכאן יתפרס סיפור על הומוסקסואליות מודחקת של פרנץ, ומשולש אהבה כזה או אחר בין זכרונו של פרנץ, אהבתם של אנשים שונים לאותו פרנץ, ומכאן אהבתם של זה לזו.

זה לא מה שקורה כאן.

אז מצד אחד, הסרט הזה אכן מפתיע, והולך לכיוון לא צפוי, כזה שלא חשבתי עליו. אבל מצד שני, אולי חבל. כי הכיוון שהוא כן הלך אליו פחות ברור, ואף מחליש את הסרט. כי אם אני מנסה לפענח את הסרט, צריך להתחיל מהשוט הראשון. רוב הסרט הזה, "פרנץ", מוגש לנו בשחור-לבן. אבל כבר בשוט הראשון משחק אוזון עם הצבע. וכך גם במהלך הסרט, במהלכן של כמה וכמה סצינות, התמונה פתאום מתמלאת צבע. אוזון עושה בחוכמה, ולא חוגג בכוח עם הצבעים, אלא עושה עבודה צנועה עם צבעים דהויים, ועדיין, ברור למדי שיש כאן עניין עם ניגוד בין שחור-לבן לצבע. אז מה זה אומר?

אני חושב שאוזון ניסה למצוא את הסיבה לחיים, את הרצון שלנו לקום כל בוקר וללכת לעבודה, לפגוש חברים, לאכול, לשתות, לרקוד – לחיות. וכדי למצוא את מה שנקרא בצרפתית ה-Raison D'être, הלך אוזון דווקא לאנשים שאיבדו את הרצון לחיות, איבדו את היקר להם מכל – איבדו את אהובם, את הבן היקיר, את הארוס האוהב. והנה מגיע אדם זר, ומזכיר להם את האהוב, מספר להם סיפורים על האיש שהכירו כל כך טוב, מעלה את זכרו באוב, נותן להם נחמה. אבל גם הוא מתייסר. גם לו כואב המוות של אותו פרנץ. אבל למה?

כאן מגיע החלק החלש של הסרט. כי צריך לומר: פראנסואה אוזון מציג ב"פרנץ" תצוגת בימוי נפלאה, עדינה, רגישה, עם קצב מדויק, שמצד אחד הולך מאוד מהר, יודע לא להיגרר, לא להיסחב, לחתוך את הרגעים המתים החוצה, אבל מצד שני יודע להישאר עם הרגעים המרגשים, להקשיב להלמות הלב של הדמויות, להירגע ולהרגיש את מה שהן מרגישות. המגע של אוזון עדין מאוד, לרגעים קצרים עובר לצבע כשהדמויות שמחות, מנערות מעליהן את האבל הגדול, ולרגעים נוגע בעדינות בעצב העמוק על לכתו של האהוב.

כלומר: אוזון רגיש מאוד למצב הנפשי של דמויותיו. אבל כשהוא צריך לעבור ולדבר על נושאים כלליים יותר, גדולים יותר, כאלו שמשפיעים על הפרטים המרכיבים את השלם – שם הוא נכשל. כי אוזון בא לספר לנו על כמה איומה המלחמה. מה היא גורמת לנו לעשות. מה פוליטיקאים ששולחים נערים צעירים להרוג נערים צעירים אחרים – מה הם גורמים לנו לעשות. לאומנות. גזענות. ועוד כהנה וכהנה נושאים גדולים וחשובים, שהם לא בשפה של הסרט העדין הזה. כי פראנסואה אוזון עושה כאן סרט עדין ויפהפה ומאוד מרגש על נימי הנפש, אבל הוא הולך לאיבוד כשהוא מדבר על נושאים גדולים וחשובים. כך עם הקבוצה הגרמנית ששונאת צרפתים (ואחד מחבריה מחזר אחרי גיבורת הסרט. ובהתחשב בכך שהסרט מתרחש ב-1919 לא יכולתי שלא לחשוב שמדובר בניצניה הראשונים של התנועה הנאצית), וכך למשל גם בסצינה בה קבוצה גדולה של גברים הפוקדים בר עומדים ושרים את ההמנון הלאומי לזכר הנופלים בקרב.וכך הסוד הגדול של הבחורה, העצב הגדול שלה על מות אהובה, הסיבה בגינה איבדה את הרצון לחיות, כל אלו לא מקבלים קונטרה אמיתית, כי הסיבה שהבחור הצרפתי מגיע לקבר של פרנץ קשורה במשהו שקרה במלחמה. באיזושהי אידאה גדולה וחשובה, שאמנם יש לה השפעה ישירה על החיים הפרטיים של הגיבורים (שלנו), אבל במרקם הכללי של היצירה העדינה והאנושית הזו, היא כאילו מסרט אחר, "חשוב" יותר. וכך הרצון של שניהם למות, ואח"כ גם הדרך של שניהם, כל אחד בנפרד, ושניהם ביחד, חזרה אל אותו Raison D'être, חסרה את אותו שיווי משקל שיחזיק את הסיפור הזה ביחד. כי הסיפור של הבחורה מרגש, ואכפת לי ממנה, והסיפור של הבחור (מרגע שהוא נחשף. שזה בערך במחצית הסרט) פחות מערב אותי רגשית בייסוריו, כי הם קשורים לעניין מוסרי גדול וחשוב, ופחות לעניין הפרטי האנושי הקטן. וכך, למרות העבודה הנפלאה והרגישה של פראנסואה אוזון, בעיצוב תמונה, סאונד, עבודה מינימליסטית ומאוד אפקטיבית עם מוסיקה, ובהדרכת שחקנים מדויקת (פאולה בר בתפקיד הבחורה מפליאה להפנים את הרוח השקטה של הבימוי, ומצליחה לרגש ולהראות את העצב העמוק בצורה אמינה, וגם פייר ניני בתפקיד הצרפתי המתאבל על פרנץ עושה עבודה רגישה ועדינה. וגם ההורים של פרנץ, בגילומם של ארנסט שטוטצנר ומארי גרובר תומכים יפה מאחור, מהווים נחמה חמה ושקטה לעצב הגדול) – הסרט הזה הוא עוד הוכחה שפראנסואה אוזון הוא מהבמאים הכי מצוינים שפועלים היום בעולם, ו"פרנץ", בלא מעט רגעים, הוא סרט עדין, יפהפה, ומרגש, אבל ברגעים שבו הוא מנסה לצאת מעורו, להיות מנשר אנטי מלחמתי כלשהו, אלו הם הרגעים שבו הוא קורס. סרט יפהפה ונהיר לגמרי, רק שלא הבנתי למה פראנסואה אוזון גולש גם למחוזות "חשובים" יותר, ובכך מקלקל את הנימה האנושית המרגשת ששורה על רוב היצירה הזו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

3 מחשבות על “פרנץ: הביקורת

  1. וואו. איתן. הכתיבה שלך הייתה כה מפעימה ויפה שפשוט בא לי לראות את הסרט כאן ועכשיו. כל כך רואים שאתה בא מאהבה אל הבמאי העדין הזה ו"בגללך" אני רוצה לראות את כל הסרטים שלו שעדיין לא ראיתי. הפעם כולם קיבלו קרדיט על עבודתם אם כי לא בשמותיהם אלא באמצעות הבמאי – המוסיקה העיצוב והצילום.

  2. ראיתי את הסרט אתמול על המסך הקטן, ובא לי ממש לבכות. איזה עבודה נהדרת, מושלמת. הסרט הוא על אננה, ועל תהליך השחרור שלה מכל מה שכפה עליה עולם הנשלט בידי גברים. הסצינה האחרונה בסרט (בצבע) מראה אותה כאשה שזכתה בעצמאותה.

כתיבת תגובה