עיצוב תעשייתי
ב"קוקו לפני שאנל" סוקרת אן פונטן את חייה המוקדמים של מעצבת האופנה האגדית, אך לא מצליחה לעצב את דמותה באופן מפתה ומסתורי. התוצאה היא דרמה אלגנטית אך בלתי מספקת
בחירתה של אן פונטן, התסריטאית-במאית של "קוקו לפני שאנל", להתמקד בשנים המעצבות של "גרטה גרבו של עולם האופנה" ולא בימי שיא תהילתה – היא בהחלט מעניינת.
סיפוריהם של מעצבי אופנה – להבדיל מעולם האופנה – כמעט ולא שימשו מקור השראה בעבור יוצרי סרטים. אולי משום שהביוגרפיות של סופרים, מוזיקאים ואנשי בידור נתפסו כפופולריות יותר; ואולי זה משום שעולמם של אלה האחרונים נחשב קרוב יותר לזה של יוצרי הסרטים עצמם.
כך או כך, זוהי ללא ספק שנת קוקו שאנל בקולנוע, כשבמקביל לסרטה של פונטן נוצרו גם "קוקו שאנל ואיגור סטרווינסקי" בבימויו של יאן קונן, שממשיך מהמקום בו נחתם למעשה הסרט שלפנינו; וכן סרט טלוויזיה שבו מגלמת שירלי מקליין את דמותה של קוקו המבוגרת.
קיצור תולדות הנשיות
"קוקו לפני שאנל" עוסק, כמתבקש משמו, בהתהוות. כמו סרטים אחרים לאחרונה (“ויקטוריה הצעירה" ו“להיות ג'יין"), גם הוא נדרש לשנות האלמוניוּת היחסית של אישיות נשית מפורסמת ומשפיעה כדי לדון במקורות הפמיניזם. שאנל (אודרי טוטו המצוינת) מייצגת את האישה פורצת הדרך שמקדימה את זמנה. היא אמנם נראית ומרגישה כמו איזו דמות מרומן רומנטי, אך להבדיל שולטת בגורלה ויותר כופה עצמה על הגברים בחייה המוקדמים מאשר מובלת ומנוצלת על ידם.
"קוקו לפני שאנל". לא פועלת מתוך אידאולוגיה לוחמנית
אנו פוגשים בה לראשונה כילדה בבית יתומים שאמה מתה בלידתה ואביה נטש אותה. זוהי התקופה של מפנה המאה, וגבריאל המכונה "קוקו" מתפרנסת מעבודתה כתופרת ומהופעות במועדוני לילה קטנים מחוץ לפריז יחד עם אחותה. שם היא פוגשת בבעל אחוזה נהנתן (בנואה פולוורד), שאל נחלתו הכפרית היא מגיעה במפתיע ובה היא בוחנת ולומדת את עולם האריסטוקרטיה. בטירתו היא אף פוגשת ומתאהבת באיש עסקים אנגלי שובר לבבות (אלסנדרו ניבולה), ולרומן ביניהם, לפחות על פי הסרט, עתידה להיות השפעה מכרעת על חייה.
לזכותה של פונטן ייאמר שהיא אינה מציגה את שאנל כעוד איזו פמיניסטית לוחמנית – מה שהיה, באופן פרדוקסלי, נענה לדימוי סטראוטיפי ופשטני. אדרבא, נדמה שדמותה של שאנל (שהפרטים על חייה המוקדמים ממילא אינם מוכרים והביוגרפיה שלה משלב זה מלאה חורים) פועלת בעיקר מתוך אינסטינקטים והתבוננות, ופחות בשם השקפה אידאולוגית מפותחת.
שאנל נחשבה למעצבת הבגדים המודרניסטית הראשונה בזכות דגמי הנשים האנדרוגינים והמשוחררים שייצרה והשמלות השחורות הקטנות שהפכו לסימן ההיכר שלה. כל זה בתקופה שבה נשים חנקו את עצמן במחוכים, תחרה וכובעים מלבלבים. הסופר-מחזאי-משורר-במאי, ז'אן קוקטו, אף הגדיל והשווה את המהפכה שחוללה בתחום האופנה לזו של המשוררים, הציירים והמוזיקאים המודרניסטים של התקופה.
בלי סודות
הסרט אינו מסביר מה היה סוד קסמה של שאנל בשלב המוקדם הזה, שמשך את הגברים בחייה והשפיע על סביבתה. מאידך, הוא תולה את פרץ היצירתיות שיבנה את האימפריה העתידית שלה באובדן הטרגי של גבר אהוב, שגורם לה לשקוע בעבודתה. לא בדיוק הדימוי הכי פמיניסטי שאפשר להעלות על הדעת. במילים אחרות, “קוקו לפני שאנל" אינו כל כך סרט על טיפוסה של תופרת פרובינציאלית אל היכלי התפירה העילית בפריז, אלא על ההמצאה של הנשיות.
טוטו. משחק מצוין, אבל הדמות נותרת חסרת מסתורין
זו גם הסיבה שהסרט נעצר לפני שהוא מגיע אל שנות המלחמה, שבמהלכן ניהלה רומן עם קצין נאצי, הנס גונטר פון דינקלאג, שאפשר לה להמשיך בחיי הנוחות שלה במלון "ריץ" הפריזאי. הסרט נחתם לפיכך – אל דאגה, זה אינו ספוילר – בסצינה מדהימה ממש, על גבול הפנטזיה, של תצוגת אופנה של דגמיה, אשר מעוצבת ברוח סגנונו הבארוקי של הבמאי ההוליוודי דגלאס סירק (“חיקוי לחיים").
זוהי סצינה שמתרחשת ברובה על גרם מדרגות ובו מראות שעליו ישובה שאנל, בוחנת את הדוגמניות הצועדות בסך – והיא מבליטה את התמה הזו של האישה שבה בעת המציאה את עצמה ואת דימוי הנשיות המודרנית.
אלא שתמונת הסיום הזו בולטת בחריגותה האסתטית בסרט שהוא בעיקרו דרמה תקופתית רומנטית אלגנטית ויפה לעין. הסרט, כך נדמה, מבקש להתבונן בגיבורה שלו, להציע ולתהות, אך זו נותרת אחרי הכל חסרת מסתורין של ממש. יש משהו לא מספק באופן שבו פונטן מציגה את דמותה כאן, שנותרת יותר בגדר דימוי של חופש ושחרור נשיים, ופחות כמי שמשלבת בנוכחותה סוד ופיתוי. על אף זאת, אודרי טוטו המגלמת אותה עושה פה את הטוב שבתפקידיה. היפוכה הגמור של הנשיות המלאכותית והמעצבנת שעיצבה ב"אמלי".
