לאורך השנים, סרטים אמריקאים ובריטים עסקו פעם אחר פעם במורים ותלמידים. גם יוצרים צרפתיים אהבו מאז ומעולם למקם את הסיפורים שלהם בין כתלי הכיתה. התעשייה הישראלית, בניגוד לכך, כמעט לא עשתה זאת. הדבר לא כל כך מפתיע, שהרי קולנוע הוא מראה של מדינה, וההעדר הזה שיקף את מעמדו הנמוך של מקצוע ההוראה אצלנו.
בשנה האחרונה, לעומת זאת, פגשנו שני סרטים שמציבים מורים כגיבורים שלהם. אחד מהם, "מוטלים בספק" של אלירן אליה, יגיע לאקרנים בחודשים הקרובים. השני, "פיגומים" של מתן יאיר, עלה למסכים כבר שלשום, ועשה זאת כשהוא נישא על כפי התקשורת, שהציבה אותו בצמרת טבלת המבקרים.
קיומם ותזמון עשייתם של הסרטים הללו לא בהכרח מעיד על פריחה במעמדם של המורים בחברה הישראלית. מדובר, פשוט, בצירוף מקרים: בשתי הדרמות הללו יש בסיס אוטוביוגרפי, ושני הקולנוענים עבדו גם כמורים.
במקרה של מתן יאיר, הוא ובן דמותו בסרט לא סתם מורים, אלא כאלה שמלמדים את אחד המקצועות הכי מושמצים ומוזנחים במערכת החינוך: ספרות. אך למעשה, גיבור "פיגומים" מלמד הרבה יותר מזה. נכון יותר יהיה להגדיר אותו כמורה לחיבור, הבעה ובעיקר לפילוסופיה. הוא לא מבקש מתלמידיו, חלקם מה שנקרא "נוער בעייתי", לדקלם את "אנטיגונה", אלא מעורר בהם שאלות, על העולם ועל עצמם, ופוקח את עיניהם.
למורה, אותו מגלם עמי סמולרצ'יק, יש השפעה גדולה במיוחד על אחד התלמידים. משחק אותו אשר לקס, שהיה תלמידו של הבמאי במציאות ולמעשה מגלם כאן את עצמו, והדמות נקראת בשמו.
לאשר, שאמו עזבה את הבית לפני שנים רבות, יש אב ביולוגי, אותו מגלם יעקב כהן, העומד בפני ניתוח מסובך ולוחץ עליו לרשת אותו בעסק הפיגומים המשפחתי, שבשמו נקרא הסרט. אך הנער נמשך יותר דווקא לדלת שפותח בפניו המורה לספרות, שהופך לאביו הרוחני. לכאורה מדובר באנשים שונים לגמרי, אבל בעצם מתגלה שהשניים דומים להפליא, כי בכל אחד מהם בוער מתח פנימי שלא נותן מנוח. למורה יש טיקים, התלמיד מתנהל כאילו שהוא על קוצים.
כמו פועל פיגומים התלוי בין השמים לאדמה, כך גם אשר מוצא עצמו בין שני אבותיו. אנו מצפים שהקונפליקט הזה יילך בכיוון מסוים, אך בשלב לא צפוי של הסרט קורה דבר מטלטל, הפוך לחלוטין ממה שחזינו, והוא מזרז באופן מואץ את התבגרותו של הנער.
לאורך הצפייה, ניכר כי למתן יאיר יש רקע שונה לחלוטין בנוף המקומי. הוא אמנם למד קולנוע וכבר יצר בעבר סרטים, תיעודיים אמנם, אבל עשה גם תארים במדעי הרוח, כתב ספרים וכמובן גם לימד ספרות, והדבר בא לידי ביטוי לאורך כל הדרך, שכן הוא מביים וכותב כמו סופר.
כתוצאה מכך, "פיגומים" מציג כמה מן המשפטים היפים שנשמעו בקולנוע הישראלי, אולי אי פעם. למשל: "תחשוב שעוד לא פגשת את האנשים שהכי תאהב בעולם", שאשר אומר למורה כשזה מספר לו כי הוא נשוי, אך בלי ילדים.
לפני כן ולאחר מכן יגיעו עוד כמה סצינות כתובות ומאופייניות להפליא, לעתים מרגשות ולפעמים מלאות אירוניה. לדוגמה, אינטרקציה בין התלמיד שהורגל כבר להוראה מסוג אחר ומורה מן השורה, כזו שמקריאה מדף. זהו רגע נפלא, קאנוני ממש, שלא רק מתמצת בכמה דקות את התחלואים של מערכת החינוך הישראלית, אלא גם ממחיש את הפער בין לדעת ולהפנים ומוכיח שלא צריך לזכור את ההבדלים בין "מטאפורה" ו"דימוי" כדי להבין איך זה מרגיש כשהלב בוכה.
ראינו כבר מקרים, בהם עוצמת המילים באה על חשבון כוחם של הדימויים. אך "פיגומים" זוכר שהוא סרט, ולא ספר, וכיאה לכך מבוים להפליא וגם מצולם להפליא, בידי הפולני ברטוש ביאניק. באשר לעבודות המשחק: לעתים לשחק את עצמך קשה יותר מאשר לגלם אחרים, אך אשר לקס עומד באתגר בהצלחה מרובה. עמי סמולרצ'יק, מצדו, עושה כאן את תפקיד חייו, ולא פלא שזכה עליו בפרס אופיר.
נוסף לכך, הסרט מדויק, מחוספס אך עשיר, מלא בניואנסים ואותנטי. חוויות התיכון, ההתבגרות, ההורות: כל אלה מתוארים כאן באופן משכנע. כמו פועל בניין מיומן, מתן יאיר בונה כאן מבנה מורכב, אך כזה שעומד על יסודות יציבים. דמויות חזקות, סיפור סוחף ודיאלוגים שוטפים ואמינים.
אף שנייה מ-90 דקותיו של הסרט לא נדמית מיותרת, ולעתים הוא מתעלה בהם לשיאים רגשיים עוצמתיים. אך יותר מכל זה, ייחודו וכוחו נובעים מכך שהוא יורד לעובי הקורה, ומשתמש בסיפור המסוים כדי להעלות שאלות מהותיות, שאינן נוגעות רק לדמויות אלא גם לנו הצופים.
"פיגומים" בלתי נשכח ונשאר בלב ובראש לאחר הצפייה, כיוון שהוא אינו מספק תשובות לשאלות הללו, אלא משאיר אותן מרחפות באוויר. מתן יאיר מציג את ניצחונן של המילים והמחשבות, המסוגלות לפקוח עיניו של אדם ולשנות אותו מבפנים לעד, אבל גם את התבוסות הבלתי נמנעות שלהן, בעולם החומרי והאלים שהן לא חזקות מספיק מולו. איך זה שמכות ואהבה הולכים יחד, תוהה גיבור הסרט, הילד שלמד לשאול, וגם הצופה נותר עם שאלה זו ועם ההבנה שככל שאתה שואל יותר, כך אתה גם יודע פחות.
