חבורה של זוגות בורגניים מתכנסת לארוחת ערב מנומסת. זה מתחיל רגוע, ולאט־לאט מידרדר עם חשיפת כעסים מהעבר, רומנים מלוכלכים, סודות, שקרים וכל זה. נשמע מוכר? 'המסיבה' משתייך לתת־ז'אנר של קומדיות מאוסות שמיועדות בעיקר לקהל מבוגר ומצליחות בשנים האחרונות בתיאטרון ובקולנוע. תחת מעטה של "קולנוע זר" וצמצום הפקתי (לוקיישן אחד, קבוצה קטנה של שחקנים), מדובר בסרטים ומחזות כאילו מרדניים ופרועים אבל בעצם שמרניים ומרירים להפליא. הם מאפשרים לצופים לפנטז על הרגע שבו יטיחו את כל הבוז שהם רוחשים לחברים הפלצנים שעברו לצפון ו/או מבינים ביין.
העלילה הפעם עוסקת - איך לא - בקבוצת חברים בורגנים בבריטניה (בהם שחקנים אהובים כמו פטרישיה קלרקסון, ברונו גאנץ, טימותי ספול, קיליאן מרפי, ואמילי מורטימר) שבאים לחגוג את הכתרתה של אחת מהן (קריסטין סקוט תומס) לשרת צללים. הצילום בשחור־לבן ומוזיקת הג'אז בהתחלה נועדו אולי לתת לסרט ארומה איכותית - משהו שקהל מבוגר רואה באיזה פסטיבל. אבל ברגע שהעניינים מידרדרים לגילויים וצעקות מתגלה קומדיית בורקס מהסוג הנדוש ביותר. ובכלל נראה שהסיבה המרכזית להפצתו של 'המסיבה' בארץ היא ההצלחה ההיסטרית השנה של קומדיה דומה, הסרט האיטלקי 'זרים מושלמים'.
ואם יש משהו שבו 'המסיבה' באמת מעצבן, זה כמות ההומופוביה והשוביניזם שאפשר להכניס לסרט אחד: נשים מוצגות כהיסטריות וחסרות שליטה עצמית, ואילו לסביות כגרסת הפי אלף של זה. הארכי־שמרנות שלו מפתיעה בהתחשב בזה שהבמאית סאלי פוטר, בת ה־68, עשתה בניינטיז את אחד הסרטים הקווירים הכי יפים אי פעם ('אורלנדו'). אך לעת זקנה, כך נראה, השמרנות קפצה עליה והיא נהנית לעקוץ חבורה של שמאלנים/ליברלים/היפים מזדקנים. במילים אחרות, יצא לה העירית לינור של הסרטים. מי שרוצה להיות מזוכיסט, שייהנה.
