באמצע האייטיז, שנה לאחר ש"רציחות פשוטות" מ-1984 גילה אותם לעולם, השלימו האחים כהן תסריט בשם "Suburbicon". כמו סרט הביכורים שלהם, ובדומה לסרטים שעוד יעשו בעתיד, גם הוא היה קומדיית מתח שחורה, החושפת בפנינו אט-אט את האמת מאחורי פשע סתמי לכאורה שהתרחש בפרברים הלבנבנים, במקרה זה אי שם בשנות החמישים.
כפי שקורה לעתים בהוליווד, הקולנוענים החליטו בסופו של דבר כי "Suburbicon" לא בראש סדר העדיפויות שלהם, הניחו אותו במגירה והמשיכו הלאה לפרויקטים אחרים. בשלושת העשורים שעברו מאז, שמענו בכמה הזדמנויות על כוונות להפיק את התסריט הגנוז, והשנה זה סוף כל סוף קרה, אך בלי מעורבות ישירה של האחים המהוללים. ג'ורג' קלוני, שכיכב בכמה סרטים שלהם, לקח על עצמו את שרביט הבימוי, והותיר את שמו המקורי של הסרט. בעברית, לעומת זאת, הוא נקרא "סודות הפרברים", ועלה אצלנו בסוף השבוע לאחר הקרנת בכורה עולמית במסגרת פסטיבל ונציה האחרון, ואחרי שהופץ בארצות הברית כבר בשבוע שעבר, וספג מפלה קטסטרופלית: המבקרים שחטו והקהל הדיר רגליו מן האולמות.
אחרי שנמוך הצפיות הדרסטי, מגיעה הצפייה בסרט וחושפת כי השד אינו נורא כל כך. נכון, זה לא התסריט הכי מבריק שהאחים כהן כתבו מימיהם, והם הראשונים להודות בכך; ואמנם, קלוני אינו במאי מוכשר כמוהם. עם זאת, "סודות הפרברים" בסך הכל מהנה ועשוי היטב, מכל הבחינות.
נתחיל בליהוק: מאט דיימון משעשע כאן בדמות קלאסית של האחים כהן לוזר בקשיים כלכליים, המסתבך בקנוניות שגדולות עליו בכמה מידות, ובכוונה לא נגלה יותר מזה כדי לא לחשוף פרטי עלילה. ג'וליאן מור מגלמת תפקיד כפול: הן את רעייתו הנכה והן את אחותה, וגם היא טובה. בצדם, מגיחים שלל שחקני אופי בתפקידי משנה צבעוניים וטיפוסיים אף הם לגוף העבודה של הצמד היהודי, של פושעים נלוזים או אנשים מפוקפקים לא פחות מן הצד השני של החוק. בולט בהם אוסקר אייזק, שהופעתו הנכלולית כחוקר מטעם חברת הביטוח היא החלק הטוב בסרט.
באשר לבימוי: קלוני, כהרגלו, לא מפגין השראה יוצאת דופן, ומוכיח שוב כי הפרסום שלו נובע מיופי מראהו ומפעילותו הפוליטית, ולא בזכות כישרון מיוחד. עם זאת, עבודתו בסך הכל רהוטה וזורמת, והוא מסתייע בעיצוב אמנותי מאופיין היטב של הפרברים בשלהי הפייפטיז, ובשיתוף פעולה עם שניים מן הטובים בתחומם: הצלם רוברט אלסוויט והמלחין אלכסנדר דספלה.
ואם נחזור לנקודת ההתחלה, אז התסריט שהורישו לו האחים כהן בהחלט ראוי למאכל ולא לגניזה. אמנם, יש בו חולשת בסיסית אחת, שאותה אפשר להציג בשיעורי כתיבה כדי ללמוד מטעויות של הגדולים מכולם: אותם סודות שבשמם הוא נקרא בעברית מתגלים מוקדם מדי, ולכן אין בו מספיק מתח. אך למרות הבעייתיות שבתזמון הטוויסטים, מדובר בסך הכל במהתלה מקברית שנונה וחדה, שלא מהססת לחשוף את האפלוליות של הנפש האנושית ואת התהומות אליהם יכולים להידרדר מי שנראים כאנשים נורמטיביים וממוצעים למדי.
הצרה היא שקלוני לא הסתפק בנדוניה של האחים כהן, והתעקש להוסיף על כך. לכן, הוא ושותפו הקבוע לכתיבה, גרנט הסלוב, תפרו לבסיס העלילתי גם עלילת משנה, המתארת מה קורה בשכנות לגיבורי הסרט: מסתבר שמשפחה שחורה עברה לגור בפרבר שלהם, ונתקלת בגילויי שנאה מצד שאר התושבים, לבנים כולם.
קלוני, מן הסתם, ביקש להשתמש בגזענות של סוף שנות החמישים כדי לדבר על מה שמתרחש בארצות הברית של ימינו, אבל עושה זאת בצורה מקוממת כמעט כמו התופעות שהוא מתריע נגדן. התסריט תפר את עלילת המשנה כלאחר יד, באופן מאולץ ומרושל, והיא נראית כמו טלאי עלוב. כמו אדם שמביא למסיבת יום הולדת פרחים שקטף מהחצר ועוגה שקנה בסופר ברגע האחרון, כך גם הקולנוען, שמתנהל כאילו התייחס לסוגית הגזע רק כדי לצאת ידי חובה.
חמור מכך, קלוני לכאורה יוצא נגד אפליה גזעית, אך חוטא בה בעצמו. הדמויות השחורות כאן הן לא יותר מפיונים במשחק שלו, ולא רק שלאף אחת מהן אין עומק כלשהו, הוא אפילו לא טורח להפקיד דיאלוגים בפיותיהן.
"סודות הפרברים", אם כך הוא המחשה נוספת להתחסדות, הצביעות והרפיסות של הליברליזם האמריקאי הלבן, ולא פלא שחטף כהוגן מן התקשורת והקהל המקומי. בעבר, סרטים שכמותו עוד היו מתקבלים בעין יפה, אבל ב-2017 הכללים השתנו, ואם קלוני לא יבין זאת במהרה, אז אפילו אדם מפורסם ומקושר כמוהו ימצא את עצמו כותב תסריטים למגירה.