• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 51: "צייד הצבאים" (1978)

7 בנובמבר 2017 מאת אור סיגולי

שלוש שנים לאחר שהסתיימה, הופיעה סוף סוף מלחמת ויטנאם באוסקר. הסיפור של הוליווד ו-ויטנאם הוא אחד המרתקים, ומצדיק לא רק פוסט אלא רצף של מחקרים, כך שלא נוכל לגמרי לצלול לכל האספקטים שלו, אבל אפשר לציין רק שבמשך כל ימי המלחמה הארוכים, הוליווד מיעטה להראות את הקרבות שמעבר לים, אלו שגבו קורבנות רבים מבניה של ארה"ב, מכיוון שאף אחד לא כל כך ידע איך להתייחס אליה. אבל מה שלא הוצג על המסך, בקע מבין השורות ומהחצרות האחוריות. כפי שראינו בפרקים הקודמים, כל זוכי האוסקר של שנות השבעים הושפעו מהמוראל הלאומי בעקבות ויטנאם, כמו גם ימי שלטונו של ניקסון, אבל את התהודה האמיתית ראינו בכלל בז'אנר האימה. מ"ליל המתים החיים" ועד "המנסטרים מטקסס", דור חדש של במאי קולנוע אקסטרים עלה בארה"ב, שבסרטיהם הראו שהאימה הכי גרועה היא בני האדם, ולא מפלצות או יצורים.
1978 הביאה למרכז הקונצנזוס ההוליוודי את ויטנאם עם שני הסרטים המעוטרים ביותר של טקס האוסקר ה-51: "צייד הצבאים" שזכה בחמישה פרסי אוסקר כולל הסרט והבימוי, ו"השיבה הביתה" שזכה בשלושה – השחקנים הראשיים והתסריט. הוליווד סימנה בראשה להסכמה, וזו הייתה ליריית הפתיחה. ההצלחה של שני אלו שכנעה את האולפנים שמלחמת ויטנאם איננה משהו שירחיק צופים, ויותר פרויקטים קיבלו אור ירוק. המלחמה הזו תוזכר בעוד שני זוכים נוספים בהמשך ההיסטוריה של הפרס: "פלאטון" (1986, אותו ביים אוליבר סטון, שבשנת "צייד הצבאים" לקח אוסקר על כתיבת "אקספרס של חצות") ובאופן חלקי ב"פורסט גאמפ" (1994).
אך על אף החיבוק החם, צריך להזכיר ש"צייד הצבאים" בא לא טוב להרבה אנשים, ובזמן הטקס התקיימה הפגנה מחוץ לאולם של ותיקי המלחמה שמחו כנגד הייצוג הבעייתי של הויטנאמים בסרט.

"צייד הצבאים" (The Deer Hunter) בכלל לא היה אמור להיות סרט על מלחמת ויטנאם. מקור הסרט הוא בתסריט שנקרא "האיש שבא לשחק", דרמה אפלה על עולם משחקי הרולטה הרוסית בלאס וגאס. המפיק מייקל דילי רכש את התסריט, אבל הרגיש שהוא לא מוכן עדיין לצילומים. הוא פנה למייקל צ'ימינו, שמאחוריו היו פרסומות לטלוויזיה וסרט קולנוע מצליח אחד, "חזיז ורעם" (שהעניק מועמדות לאוסקר לג'ף ברידג'ס). צ'ימינו עיבד את התסריט המקורי ביחד עם דריק וושבורן, ומשם התחיל גיהנום הפקתי שהפך להיות סיוטי יותר ויותר עד הקרנת הבכורה של הסרט. צ'ימינו העביר את העלילה לויטנאם למגינת ליבם של ההפקה, הצילומים התארכו והתקציב התנפח והתנפח, העריכה הייתה סיוט, כולם רבו על כל קאט ועל כל סיקוונס, הסיום שנבחר יצר לא מעט פרובוקציות, והשאלה לגבי מי אחראי על התוצאה הסופית עדיין משתנה תלוי את מי שואלים. בסופו של דבר, כל החודשים הארוכים האלו של כאבי ראש וסכסוכים הצטברו יחד לכדי אחת מיצירות המופת האולטימטיביות של הקולנוע. לא פחות מזה.

זוכה האוסקר ה-51 הוא סרט מונומנטלי בעיני, ומעבר להצלחות הנקודתיות שלו, הוא הצליח לתפוס משהו שקשה לי לגמרי להסביר. אני אפילו לא חושב שזה משהו כמו "רוח התקופה" או תצוגת תכלית של הוליווד החדשה. זה עמוק מזה. יש משהו ב"צייד הצבאים" שמצליח, גם אחרי יותר מצפייה אחת, להקרין החוצה תחושה של נעורים שעומדים להסתיים, של גבריות, של אנושיות מרוסקת שהיא גם ספציפית וגם מתארת עולם שלם. אני לא מרגיש שאני צופה בסרט כשאני רואה את "צייד הצבאים", אלא ממש נלקח ביד לתוך פיסת חיים, לתוך עולם אמיתי שקורה מול העיניים שלי. מבחינתי זה הרבה יותר מסרט קולנוע. זה אירוע בסדר גודל אחר לגמרי.

אני חושב שישנם שני דברים עיקריים שהופכים את הסרט הזה למשהו שהוא מעבר לנראטיב בתמונות נעות. הראשון הוא עבודת הצילום של וילמוש זיגמונד ההונגרי, שהלך לעולמו בראשון לינואר 2016, ובעצם היה זה שפתח את אותה שנת המיתות שהטריפה אותנו. מה שהופך את זיגמונד לאחד הצלמים הגדולים שהיו באותה תקופה, אחת מהן לפחות, היא היכולת שלו להרים שוטים מדהימים אבל לא כאלו שמרגישים מעוצבים או פורמליסטים מדי. הוא יכול להכניס לתוך ארבעת צלעות המסך דברים מרהיבים אבל עדיין לא גורמים לך להשתאות עד כדי ניתוק ולחשוב כמה יפה הצילום, אלא אורגניים ומדויקים, מקיפים אותך מכל הצדדים ומייצרים חוויה מסוג אחר. זיגמונד אחראי גם על "הקלפן והיצאנית", "גברים במלכודת", "שלום לנצח", "מפגשים מהסוג האישי" ו"שומר הדרך". ב"צייד הצבאים" העיירה המתועשת בה מתרחש הסרט, היא באותו הזמן גם מנוגדת וגם חלק אינטגרלי מהנוף המרהיב שסובב אותה. זה מדהים – הסרט מתייחס באותה אגביות מפוארת גם לנהרות גועשים בויטנאם (הסרט צולם בתאילנד) וגם לשיער שנופל על פניה של מריל סטריפ. וכל זה בלי ליצור תחושה של עומס ויזואלי, של עבודת יתר.
הדבר השני הוא המבנה של הסרט, החלוקה לשלוש מערכות בצורה מאוד מוזרה, שהייתה הימור די גדול מצד צ'ימינו. כי כמו ש"רוקי" הוא סרט ספורט עם כמות מינימלית לחלוטין של ספורט, כך "צייד הצבאים" הוא סרט מלחמה כמעט בלי מלחמה. מתוך שלוש השעות שמרכיבות אותו, רק 33 דקות מתרחשות בקרבות (ישנם עוד סצנות בויטנאם עצמה, אבל הן לא מלחמתיות). העניין הוא שחצי השעה הזו כל כך מטלטלת, כל כך קשה על הנשמה, שעל אף אורכה המוגבל היא נשארת תלויה באוויר בכל אחת מהשניות שמרכיבות את השעה וחצי הבאות, שגם הן לא ממש קלות לעיכול.

חלקו הראשון של הסרט אורכו כשעה, והוא מתפרש על פני 24 שעות בחייהם של קבוצת צעירים בעיירת פועלים בפנסילבניה, כאשר שני אירועים משמעותיים מתקרבים. הראשון הוא חתונתו של סטיבן (ג'ון סאוואג') לבחירת ליבו אנג'לה (רוטניה אלדה), והשני הוא יום גיוסם של סטיבן, מייקל (רוברט דה נירו) וניק (כריסטופר ווקן) למלחמת ויטנאם. כמו "הסנדק", גם הסרט הזה נפתח בחתונה, וכמו זוכי האוסקר בשנות השלושים, גם "צייד הצבאים" מכניס אותנו לעולם שמאוים על ידי רוחות מלחמה.
על פניו מדובר באקספוזיציה שיצאה מכלל שליטה, אבל האמת היא שכל רגע בה הכרחי להמשך, לחיבור שלנו עם הדמויות והמעורבות הרגשית שלנו. חלקו הראשון של הסרט במיוחד מתרכז בקשר בין מייקל, ניק ולינדה (מריל סטריפ). הם שניהם החברים הכי טובים, וביניהם נמצאת האישה היפה הזו, שליבה שייך לניק, אבל אי אפשר להתעלם מהאהבה שלה למייקל, אהבה שהיא לחלוטין הדדית.
בבוקר לאחר החתונה יוצאת חבורת הגברים למסע הציד האחרון שלהם (אני חייב להזכיר משהו רק כי אני יפה נפש רכרוכי – בשביל הפרוטוקול, ציד לשם הנאה הוא אולי הפעולה האנושית הבזויה ביותר שקיימת. רק שם את זה על השולחן). סטיבן לא נמצא איתם בעקבות חתונתו, אבל אל מייקל וניק מתלווים סטן (ג'ון קאזאל), ג'ון (ג'ורג' דזונדזה) ואקסל (צ'אק אספרגן). בסופו של הציד המוצלח, החמישייה תחזור אל הפאב שלהם, ושם הם יחוו את מה שיתברר בדיעבד כרגע הנחמה האחרון שיידעו בהמשך חייהם, כאשר ג'ון מתחיל לנגן בפסנתר ודממה משתררת בפאב הריק, כאילו הם יודעים שהם עומדים להיפרד לנצח מהעולם שהכירו.

הקאט שמעביר אותנו לויטנאם מגיע באופן בלתי צפוי. מאותו רגע של התעלות בפאב אנחנו נזרקים פנימה לשדה ויטנאמי מופצץ ושם, בלי שתהיה לנו שנייה של התאפסות, נחשפים לזוועות אנושיות מהסוג האיום ביותר שיש. ברגע הזה מתאחדים מייקל, סטיב וניק, אבל נופלים בשבי הוייטקונג, שם נאלצים לקחת חלק במשחק הרולטה הרוסית הסדיסטי של שוביהם. הם מצליחים לברוח, אבל משהו מהם נשאר שם לנצח, והם מתפצלים שוב. החלק של ויטנאם, שעל פי "החוקים" צריך להיות הארוך ביותר כי הוא בעצם המערכה השנייה, הוא למעשה הקצר ביותר של הסרט. ובאמת שכל איזון אחר היה משבש את הטון.
החלק האחרון של הסרט, אורכו כשעה ורבע, מתחיל עם חזרתו של מייקל והניסיונות שלו להתמודד עם החיים שלאחרי המלחמה ובשלב כלשהו גם חזרתו לויטנאם כדי למצוא את ניק, מעשה שיוביל לאחת מהסצנות המפורסמות והקשות ביותר בקולנוע. אני לא אפרט יותר מזה, למקרה שחלקכם טרם ראו את הסרט.

סצנת הסיום של הסרט (לא אפרט מחמת הספויילרים, אבל אם אתם ממש לא מעוניינים לדעת כלום אתם יכולים לדלג לפסקה הבאה) היא מטלטלת בעיקר כי היא פתוחה לפרשנות לגבי הנקודה שאותו היא מעבירה. "צייד הצבאים", שנפתח בחתונה, מסתיים בלוויה. ובסופה יושבת החבורה מסביב לשולחן בפאב שלהם מימים ימימה, אבל הם אנשים אחרים לחלוטין. הם מתחילים לשיר את "God save America" ואי אפשר לקבוע לחלוטין האם מדובר ברגע התעלות, שיר לאומי שמחזק את רוחם, או בעצם מבט ציני על נפשות שבורות שמנסות להיתפס על פטריוטיות שחוקה כדי להעניק תקווה להמשך. בדיוק בגלל זה הסיום היה פרובוקטיבי למדי כשיצא, וזכה לקיטונות של זעם. לאחר הסיום, מופיעים בסך רגעים של הדמויות משלבים מוקדמים יותר של הסרט בצירוף שמם של השחקנים, ובגלל אקורד הסיום זה לא מרגיש כמו קרדיטים בסיום של סרט עלילתי – אלא הספד. זה קשוח נורא. אנחנו כמובן יודעים שאלו הם שחקנים, אבל זה ממש מרגיש כמו פרידה מאנשים שגם אם לא מתו פיזית, משהו בהם לעולם לא יחזור להיות כפי שהיה.

כתפיו של רוברט דה נירו מחזיקות את רוב הסרט, ומדובר באחת מהופעותיו הגדולות ביותר. אולי אפילו הטובה ביותר להוציא את "השור הזועם". מייקל הוא דמות קשה לביצוע, מכיוון שהוא מתנהל כמו המנהיג האולטימטיבי של החבורה, אך הוא עושה זאת מטעם עצמו בהיעדר מישהו אחר שיאתגר אותו. הוא הרועה של הקבוצה, זה שמגונן עליהם ושומר עליהם. מייקל יכל באותה מידה להיות דמות בלתי נסבלת, צדקנית ובעלת שיגעון אלוהות מסוים, אבל דה נירו מוריד אותה לקרקע כל הזמן, וגם מצליח לחשוף באופן נקודתי את הכאב שמייקל מחביא עמוק בתוכו. דה נירו, שהגיע לסרט לאחר שההפקה התעקשה על לפחות שחקן מוכר אחד כדי להביא קהל, אמר שמעבר לחלק הפיזי בצילום "צייד הצבאים", זאת הייתה אחת ההפקות הקשות שחווה, וכמה מהסצנות שם גבו ממנו מחיר נפשי.
כריסטופר ווקן, ששנה לפני זה עשה תפקיד קטן בזוכה האוסקר של 1977 "הרומן שלי עם אנני", הפך להיות ה-MVP של הסרט וזכה על כך באוסקר היחיד שלו, בקטגורית המשנה. ניק נעדר חלקים ארוכים מהסרט, אבל הדמות שלו כל כך משמעותית שנדמה שהיא נמצאת בכל סצנה וסצנה, והנוכחות שלו מגולמת בכל מבט שמצטלב בין מייקל ללינדה. זאת ללא ספק אחת מהופעות המשנה הטובות ביותר של הקולנוע האמריקאי. ווקן הפך להיות איקון בזכות הופעתו בסרט, ולאחד השחקנים האהודים ביותר. הוא הופיע לרוב בתפקידי משנה, לרוב כדמויות שליליות, אבל הותיר את חותמו גם אם הוקצו לו דקות בודדות כמו ב"רומן על אמת" וב"ספרות זולה". לאוסקר חזר רק עוד פעם אחת כעבור 24 שנים, כמועמד, על הופעת המשנה הנפלאה שלו כאביו של לאונרדו דיקפריו ב"תפוס אותי אם תוכל".
"צייד הצבאים" היה גם לסרט שיניח את אבן הפינה לשיאנית האוסקר, מריל סטריפ. זאת הייתה מועמדותה הראשונה, ומאז הפכה להיות השחקנית הגדולה של הוליווד פוסט בטי דייויס. שנה לאחר מכן, היא כבר תזכה באוסקר הראשון שלה ומשם תחזור לטקס כמעט בכל שנה.
דה נירו וסטריפ היו גם אלו שהתעקשו על ליהוקו של ג'ון קאזאל לתפקיד סטן. על קאזאל הרחבתי בפרקים של "הסנדק" ו"הסנדק 2" שם גילם את פרדו קורליאונה. בזמן הליהוק לסרט הזה, הסרטן בגופו של קאזאל השאיר לו מעט מאוד זמן לחיות, וההפקה סרבה לבטח אותו. סטריפ, שהייתה אז בת זוגו של קאזאל, איימה שתתפטר אם קאזאל לא יהיה חלק מהסרט, וקיבלה את הגיבוי של דה נירו. זה העניק לנו עוד סרט אחד בהשתתפות השחקן הנפלא והלא מוערך דיו הזה, והוא נפטר זמן קצר לאחר הצילומים. הוא מעולם לא ראה את הסרט המוגמר.
בין המשולש המרכזי של דה נירו-סטריפ-ווקן והסיפור העצוב של קאזאל, מעט מאוד תשומת לב הגיעה לג'ון סאוואג', ולא בצדק. הדמות שלו גם היא טומנת בחובה מטען רגשי עצום והוא עומד במלאכה בכבוד רב. שנה לאחר מכן השתתף באחד מהסרטים המוכרים והאהובים ביותר על תקופת ויטנאם, העיבוד הקולנועי למחזמר "שיער". הוא עובד מאז ללא הפסקה, גם אם בשנים האחרונות בפרויקטים פחות מתוקשרים.

הסיפור של הבמאי מייקל צ'ימינו הוא בפני עצמו מרתק ועצוב בו זמנית. "צייד הצבאים" הפך אותו לבמאי החם והמהולל ביותר של סוף שנות השבעים והוא נחשב לקול חדש ומסעיר בקולנוע. הוא קיבל צ'ק פתוח מהוליווד לעשות מה שהוא רוצה. צ'ימינו בחר בפרויקט ענק ושאפתני, מערבון בשם "שערי גן עדן", שכמו עם סרטו זוכה האוסקר, נודע כהפקה מורכבת, מסובכת וסיוטית למדי בתקציב שאיבד פרופורציות. השמועות על עשיית הסרט הרעילו את הבאר עוד לפני שהסרט יצא, והוא התרסק מול הר הציפיות שנבנו לו והיה ב-1980 לכישלון עצום, אחד הגדולים שידעה הוליווד. הסרט מוטט את חברת "יונייטד ארטיסטס", אותה חברה שבשנות השבעים ידעה הצלחה עצומה עם שלושה זוכי אוסקר רצופים ("קן הקוקיה", "רוקי", "הרומן שלי עם אנני"), ולאחר מכן נקנתה עלי ידי MGM. המפלה של "שערי גן עדן" לא רק שסגרה את הדלתות בפני צ'ימינו, אלא גם גרמה להוליווד להפסיק לתת את האמון בבמאים שלה, והאולפנים חזרו לשלוט בתוכן האומנותי. כך באה לקיצה "הוליווד החדשה".
מאז 1980 ועד מותו של צ'ימינו בשנת 2016, הוא ביים ארבעה סרטים בלבד. כיום "שערי גן עדן" זכה להערכה מחודשת ונחשב לאחד המערבונים המודרנים הגדולים.

"צייד הצבאים" ניצח את "השיבה הביתה", "השמיים יכולים לחכות", "אקספרס של חצות" ו"אישה לא נשואה". זאת הייתה משמעותית מאוד בהוליווד. ג'ון קרפנטר הפך את "האלווין" לאחד מהלהיטים הגדולים של אותה שנה ולפסגת קולנוע האימה של התקופה יחד עם "שחר המתים" של רומרו, וריצ'רד דונר שינה במו ידיו את היחס של תעשיית הקולנוע לעיבודי הקומיקס עם "סופרמן – הסרט". באותה שנה ביים טרנס מאליק את "ימים ברקיע" המדהים, וודי אלן היה מועמד לפרס הבימוי על הדרמה הברגמנית "רגשות", בריאן דה פלמה הגיע לישראל לצלם חלקים מ"הזעם", בגרמניה ביים ריינר וורנר פאסבינדר את "יאוש" ו"בשנת 13 הירחים", וזו גם השנה של "גריז" (שבאוסקר הוזכר רק בקטגורית השיר המקורי הטוב ביותר), של "אני יורקת על קברך", "הוואלס האחרון", ושל אחת הקומדיות האהובות עלי ביותר בכל הזמנים – "בית החיות".
לקטגורית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה שלחה ישראל באותה שנה את הלהיט "אסקימו לימון". האמריקאים פחות התרשמו.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-51:
הסרט הטוב ביותר: מייקל דילי, מייקל צ'ימינו וג'ון פאוורל – "צייד הצבאים"
הבימוי הטוב ביותר: מייקל צ'ימינו – "צייד הצבאים"
השחקן הראשי הטוב ביותר: ג'ון וויט – "השיבה הביתה"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: ג'יין פונדה – "השיבה הביתה"
שחקן המשנה הטוב ביותר: כריסטופר ווקן – "צייד הצבאים"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: מגי סמית' – "מלון קליפורניה"
התסריט המקורי הטוב ביותר: וולדו סולט ורוברט ג'ונס – "השיבה הביתה"
התסריט המעובד הטוב ביותר: אוליבר סטון – "אקספרס של חצות"
הצילום הטוב ביותר: נסטור אלמנדרוס – "ימים ברקיע"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: פול סילברט, אדווין או'דונובן וג'ורג' גיינס – "השמיים יכולים לחכות"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: אנתוני פאוול – "מוות על הנילוס"
הסאונד הטוב ביותר: ריצ'רד פורטמן, וויליאם מקהוי, ארון רוצ'ין ודרין נייט – "צייד הצבאים"
העריכה הטובה ביותר: פיטר זינר – "צייד הצבאים"
השיר הטוב ביותר: פול ג'ברה – "תודה לאל שיום שישי הגיע" (ריקוד אחרון)
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: ג'יורג'יו מורודר – "אקספרס של חצות"
המוזיקה והשירים הטובים ביותר, מקוריים או מעובדים: ג'ו רנאזטי – "הסיפור של באדי הולי"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: ברטרנד בלייה – "הכינו את הממחטות" (צרפת)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: ארנולד שפירו – "Scared Straight!"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: ז'קלין פיליפס שד ובן שד – "טיסת הגוסאמר קונדור"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: יוניס מאקוליי וג'ון וולדון – "משלוח מיוחד"
הסרט הקצר הטוב ביותר: טיילור האקפורד – "אבא בגיל ההתבגרות"
פרס מיוחד לאפקטים ויזואלים: לס בואי, קולין צ'ילברס, דניס קופ, רוי פילד, דרק מדינגס וזורן פריסיק – "סופרמן – הסרט"
פרס מיוחד: וולטר לאנץ, המחלקה לקולנוע במוזיאון לאומנות מודרנית, לורנס אוליבייה, קינג וידור ולינקווד דאן, לורן ריידר ו-וולדן ווטסון
פרס מיוחד על תרומה הומניטרית: לאו ג'אפה

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "צייד הצבאים" (1978)
2. "הסנדק" (1972)
3. "הכל אודות חווה" (1950)
4. "לורנס איש ערב" (1962)
5. "הסנדק 2" (1974)
6. "חופי הכרך" (1954)
7. "במערב אין כל חדש" (1930)
8. "הרומן שלי עם אנני" (1977)
9. "קן הקוקיה" (1975)
10. "זה קרה לילה אחד" (1934)
11. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
12. "חלף עם הרוח" (1939)
13. "קזבלנקה" (1943)
14. "קאובוי של חצות" (1969)
15. "הקשר הצרפתי" (1971)
16. "מה יפית עמק נוי" (1941)
17. "צלילי המוסיקה" (1965)
18. "בן-חור" (1959)
19. "מעתה ועד עולם" (1953)
20. "רוקי" (1976)
21. "כחום הלילה" (1967)
22. "אוליבר!" (1968)
23. "רבקה" (1940)
24. "כנפיים" (1927)
25. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
26. "גבירתי הנאווה" (1964)
27. "סיפור הפרברים" (1961)
28. "אדם לכל עת" (1966)
29. "כל אנשי המלך" (1949)
30. "סוף השבוע האבוד" (1945)
31. "גברת מיניבר" (1942)
32. "טום ג'ונס" (1963)
33. "העוקץ" (1973)
34. "גראנד הוטל" (1932)
35. "מרטי" (1955)
36. "ג'יג'י" (1958)
37. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
38. "המרד על הבאונטי" (1935)
39. "הדירה" (1960)
40. "המלט" (1948)
41. "פאטון" (1970)
42. "סימארון" (1931)
43. "תהלוכה" (1933)
44. "זיגפלד הגדול" (1936)
45. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
46. "ברודווי מלודי" (1928)
47. "החיים של אמיל זולא" (1937)
48. "אמריקאי בפריז" (1951)
49. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
50. "הולך בדרכי" (1944)
51. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)